המלחמה בחות'ים - קרב שאין לו סוף

מדינת ישראל צריכה (לצערי) להתרגל ולנרמל את שגרת הירי מתימן כל עת שהמלחמה בעזה נמשכת, להתבסס על הגנה חזקה, שאיננה הרמטית, לקוות שאותם כישלונות יירוטים בודדים ייפלו במרחב "המאפשר", ומעת לעת, כשנצבור אירועי שיגור מתימן, נצא לגל תקיפות, וחוזר חלילה.

זו איננה תפיסת ביטחון לאומי - זה ניהול מבצעי של מערכה שתלויה ברב־זירתיות ולא ניתנת להפרדה. ובוודאי זו איננה פעולה שתביא לסיום המערכה מול החות'ים.

ישראל בפעולותיה מנסה ליצור מעין מצור ימי או אווירי, אך ראינו שההשפעה מוגבלת. לראיה - נמל התעופה הבינלאומי בצנעא חזר לפעול כשבוע לאחר שהותקף והושבת. החות'ים מצידם ממהרים לנקוט גישה דומה, ובימים האחרונים דוברם מזהיר כי בכוונתם לתקוף את נמלי ישראל. אז המצור האווירי על ישראל איננו מוחלט, ולא צריך פגיעות קינטיות כמו שחיל האוויר הישראלי ביצע בבירת תימן, מספיק טיל שיירוטו נכשל והוא פוגע במרחב נתב"ג כדי לייצר מעין "בלוק אווירי" על ישראל.

אנו עדים בשבועיים האחרונים להפסקת טיסות ע"י חברות תעופה רבות, שהמשך האיומים והשיגורים מרחיק את חזרתן לטוס לישראל וממנה. והנה אלמנט התודעה במערכה בין ישראל לחות'ים מקבל משנה תוקף. כל צד מגיב ומשתמש באותם הכלים כלפי משנהו, "עין תחת עין".

משיבים לישראל באותו מטבע

ואם לא די בכך, נכנס למשוואה מרכיב נוסף - שהחות'ים מנסים להשיב לישראל באותו מטבע. ישראל שולחת מסרי התרעה ואזהרות ליצירת "ערפל קרב" במשך כמה ימים על פינויים של שלושה נמלים ימיים לפני תקיפתם, שלבסוף מותקפים. החות'ים, באותה שיטה, מאיימים בפגיעה בנמלי ישראל, לבסוף הם גם ישגרו כלי טיס בלתי מאויש או טיל לעבר ישראל. אנו רואים את תופעת החקיינות - מה שטוב לישראל במערכה כנראה טוב גם לחות'ים (כך לפחות הם סבורים).

המערכה עם החות'ים תחייב את ישראל להתארגנות אחרת, גם ביום שאחרי המלחמה בעזה. לגבש אסטרטגיית פעולה אשר תתבסס על יכולות מודיעיניות שיקנו יכולות מבצעיות, אך ראוי שאלה יהיו מהלך משלים למהלך מדיני, ולא מרכיב יחידי במערכה. המפתח לפתרון של לא מעט מהסוגיות טמון בסיום המלחמה בעזה ובשחרור החטופים, זה יביא באחת להפסקת הירי מתימן, יקדם נורמליזציה עם סעודיה, יאפשר מיקוד בסוגיית איראן והגרעין, ואולי יאפשר מיצוי הסדר החדש בגבולנו הצפוני עם לבנון וסוריה.

לחות'ים יכולת להמשיך באותה מתודה מטרידה של שיגורים לעבר ישראל עוד זמן רב. הם עשו זאת מול ערב הסעודית במשך שבע שנים. יש להם את אורך הנשימה של ייצור ואספקה, ויש להם מניעים אידיאולוגיים ואינטרסים מקומיים. כך נראית מערכה בלי סוף, עד לשיגור ולאיום הבאים.