עסקת החטופים האולטימטיבית עבור ישראל – והתסריט שבו חמאס יסכים לתנאים

המשא ומתן המתנהל בדוחא אמור להיות סופו של נשף המסכות; שני הצדדים נדרשים לשים בו את האמת שלהם על השולחן. בסיומו, אף אחד מהם לא יוכל להסתתר יותר מאחורי טענות או האשמות אמיתיות או חלקיות. ישראל וחמאס, והעולם כולו, יידעו מי היה מוכן להגיע לעסקה ובאילו תנאים, ומי הכשיל אותה, במידה ותיכשל.

טוב עשתה ישראל כשהחליטה להשתתף במשא ומתן הזה. חודשים ארוכים מדי היא ניהלה עם חמאס משחק האשמות שלא הוביל לשום מקום. זאת היתה תמונת מראה, שבה כל צד האשים את הצד שמנגד בסרבנות.

הצדק היה עם שניהם: ישראל צדקה שחמאס מסרב לקבל את "מתווה וויטקוף" לשחרור של 10-8 חטופים חיים ועוד כ־20 חטופים חללים בתמורה להפסקת אש של כ־60 ימים וחידוש הסיוע ההומניטרי לרצועה. חמאס צדק שישראל אינה עומדת בשלב ב' של ההסכם שעליו חתמה בינואר האחרון, שקובע כי ישוחררו כל החטופים בתמורה לסיום המלחמה ולתחילת תהליך שיקום הרצועה.

חלון הזדמנויות שנפתח, ונסגר

המבוי הסתום הזה הוביל בחודש מארס למבצע "עוז וחרב", בניסיון לדחוק את חמאס לפינה. למשך כמה ימים נדמה היה שחלון ההזדמנויות לחידוש המו"מ נפתח, אבל הדרג המדיני התמהמה והחלון נסגר. זה הוביל את ישראל להחלטה לעבור לשלב הבא - מבצע "מרכבות גדעון" - שעל פי החלטת הקבינט אמור להימשך עד להכרעת חמאס. מומלץ כבר עכשיו שלא לעצור את הנשימה: בניגוד להצהרות שרי הימין הקיצוני, המבצע תוכנן כך שניתן יהיה לעצור אותו בכל שלב.

השינוי כעת בנכונות הצדדים לדון בכל הנושאים, כפי שעולה מחזרת חמאס לשיחות שלשום ומהודעות ראש הממשלה אתמול, הוא תולדה של כמה גורמים. ראשית, מלחץ בינלאומי כבד, שאין לטעות בו. האמריקנים הביעו תמיכה בלתי מסויגת בעסקת חטופים, וגם דברי שר החוץ מרקו רוביו על הסבל בעזה לא היו נטולי משמעות.

ברקע גם לחץ גובר (שלצידו איומים בחרמות ובמשפטים) מצד כמה ממדינות אירופה ומדינות ערב המתונות. הלחץ הזה עלול להתפתח למצוקה מדינית כאשר יצטברו בעזה נזקי המבצע - הרוגים, פצועים, פליטים, מצוקת מזון - באופן שעשוי להשפיע על יכולתו של צה"ל לתמרן.

שנית, האירועים הפנימיים בישראל, החל מהתמיכה העקבית והבלתי מסויגת של דעת הקהל בתיעדוף סוגיית החטופים על פני חידוש הלחימה, וכלה בחשש מהתייצבות חלקית בלבד של חיילי המילואים למערכה שעשויה להתארך לחודשים רבים ואף לשנים. גם העיסוק בחוק ההשתמטות מגיוס, שמאיים על שלמות הממשלה, יתעצם בוודאי במקביל ללחימה.

שלישית, חיסולו של מוחמד סינוואר, שהיה הסמן הקיצוני בחמאס בכל הקשור לשימור מעמדו ברצועה. גורמים ביטחוניים בישראל אמרו אתמול כי אי אפשר עדיין לאשר סופית שסינוואר אכן חוסל (ולצידו מח"ט רפיח בחמאס, מוחמד שבאנה, ובכירים נוספים), אולם הנתק ממנו והעובדה שחמאס מתנהל במו"מ בדוחא בלעדיו מלמדים שהארגון המשיך הלאה.

חשש שטראמפ יכפה פתרון

רביעית, ההבנה בשני הצדדים שלא ניתן יהיה למשוך את המשחק הזה לעד. האמריקנים עלולים להתעייף, ואף אחד מהצדדים לא יודע לצפות כיצד ינהג אז הנשיא טראמפ. זה קריטי מבחינת חמאס, שחושש שישראל תקבל אור ירוק לכל סוג של פעולה. זה קריטי גם מבחינתה של ישראל, שחוששת שטראמפ יכפה עליה פתרון.

במצב הדברים הזה, מוכנים הצדדים לדון בנושאים ולבחון פתרונות שהיו עד כה מחוץ לתחום. העסקה האולטימטיבית מבחינת ישראל היא הפסקת המלחמה, שחרור כל החטופים, הגליית ראשי חמאס ובכירי האסירים שישוחררו, פירוז הרצועה ושיקומה, והקמת שלטון חדש בה תוך שימור חופש פעולה מלא לצה"ל (כפי שמתקיים כעת בלבנון).

ישראל תשיג כך את שתי מטרות־העל שלה במלחמה – שחרור כל החטופים ופירוק חמאס ושלטונו - אך יהיה עליה להסכים לדון בסוגיית "היום שאחרי" ולוותר על חלומות הממשל הצבאי והקמה מחודשת של ההתנחלויות ברצועה. ישראל גם תקבל בונוס בדמות חידוש האפשרות לנורמליזציה עם סעודיה ומדינות מוסלמיות נוספות, וכן הפסקת הירי מתימן.

חמאס עשוי להסכים לעסקה כזאת תחת לחץ אמריקני־ערבי, ואם ירגיש שהוא עלול לאבד הכל. זה מה שעומד ברקע ההודעות התכופות שנוגעות ל"מרכבות גדעון", שמתנהל בשלב הנוכחי יותר כמו מבצע "תחזיקו אותי" כדי לאפשר את מיצוי המו"מ. צריך לקוות שישראל תמשיך בהידברות למרות הלחצים הקואליציוניים, כדי שתוכל לומר לעצמה ביושר שאכן הפכה כל אבן בטרם תחליט לשוב למערכה רחבה.