ביטחון תושבי השומרון הוא אינו מותרות - על הממשלה לתרגם את הדיבורים למעשים

צאלה גז נרצחה אתמול בירי מטווח אפס, בדרך לחדר הלידה. היא הייתה בחודש התשיעי. תינוקה, שיוצא לאוויר העולם מתוך זעקת כאב ולא בשירת חיים, נאבק כעת על חייו. שלושה ילדים קטנים הפכו באחת ליתומים מאם.

דקות אחדות לאחר הפיגוע הגעתי לבית החולים בלינסון ומצאתי את בעלה, חננאל, שנפצע בגופו אבל איתן ברוחו. זה לא אסון פרטי, זה שבר לאומי.

אבל השבר הזה לא התחיל אתמול. הוא תוצאה ישירה של מדיניות ביטחונית מגמגמת, תפיסה שגויה ועמדה מוסרית עקומה. הכתובת לא הייתה רק על הקיר, היא הייתה כתובה בדם על הכבישים, בהתראות, באירוע ירי חוזרים ונשנים אבל המדיניות לא השתנתה.

בעלת הבית, מדינת ישראל, התנהלה כאילו מדובר בארוע שגרתי, אחד מיני רבים. בעלת הבית שכחה שביטחון תושבי השומרון אזרחים זו חובה ולא מותרות. מעומס משימות וזירות בעלת הבית איבדה את תחושת הדחיפות לטפל בסרטן הטרור הצומח בלב הארץ והמשיך כרגיל.

הגיעה השעה לזעוק: די! לא עוד סיסמאות. לא עוד פוסטים על “תגובתנו תהיה קשה” ו"ידינו הארוכה תשיג את המפגעים". לא עוד הסתפקות בתוספות בנייה ואישורי תב"עות חשובים ככל שיהיו. אנחנו דורשים, לא מבקשים, שינוי תפיסה מהותי, לא תיקונים קוסמטיים אלא שינוי מהיסוד.

האויב יורה באישה הרה - והוא לא מפחד, כי הוא יודע שגם כשנלכוד אותו תקבל משפחתו משכורת עתק מהרשות הפלשתינית. הוא יורה כי המשפחה שלו לא תשלם מחיר כבד, כי הוא התרגל שאחרי כל פיגוע, תבוא "תגובה ציונית", ולא תגובה ביטחונית של בעל הבית השתגע.

הרתעה נוצרת מעונש קולקטיבי ברור

צה"ל הוא צבא חזק. לוחמיו ומפקדיו אמיצים ואנחנו גאים בהם ומוקירים את מסירותם מידי לילה בפעילות מבצעית בערים ובכפרים. אבל צה"ל מנוהל היום ביהודה ושומרון ככוח מוגבל שעובד בפינצטה ולא כצבא שמטרתו לנצח ולהכריע את האויב. לא ייתכן שנמשיך לבצע מעצרים ולכתר את הכפר ממנו יצא המחבל במקום לרסק את קיני הטרור ולהבהיר: מי שמפגע הוא וסביבתו יענשו. משפחתו, סייעניו, הרחוב שממנו יצא, הכפר שגדל בו.

הרתעה לא נוצרת מפעולות סמליות. הרתעה נוצרת מעונש קולקטיבי ברור, מהפגנת כוח בלתי מתנצלת, מהעברת מסר שהחיים של אזרחי ישראל קודמים לרגישות בינלאומית או טענות סרק אחרות.

תושבי השומרון הם השכפ"ץ של מדינת ישראל. הילדים שלנו נוסעים בכבישים הללו למוסדות החינוך ונשותינו לעבודתן לא מפני שאנחנו מחפשים אקשן וסכנות אלא מפני שאנחנו יושבים פה בשליחות, אנחנו חומת המגן של תל אביב ופתח תקווה, נתניה וכפר סבא, ואם אנחנו לא בטוחים מדינת ישראל אינה בטוחה.

לכן, הבטחת הביטחון בכבישי יהודה ושומרון אינה "בעיה מגזרית" או עניין פוליטי אלא אינטרס לאומי ראשון במעלה. מדינה שלא דואגת לשומרון, מתכחשת לשורשיה ומוותרת על עתידה.

ובתוך כל הזוועה הזו, יש גם משהו עוצמתי: חוסן, זקיפות קומה. תושבי ברוכין, חברי משפחת גז, אלפי תושבים שממשיכים לבנות, ללדת, לחנך ולצמוח, זו עוצמה שאין לה אח ורע. את העוצמה הזו ממשלת ישראל נדרשת לתרגם למעשים.

הכותב הוא סגן מועצה אזורית שומרון וסמג״ד במילואים