חמאס קיבל מטראמפ את מה שחלם עליו - וגם לנתניהו יש חלק בכך

קשה היה שלא להתרגש משחרורו של החייל עידן אלכסנדר. כל חטוף שמצליח לצאת בחיים מעזה הוא נס גלוי, שמפיח תקווה שניתן יהיה להציל חטופים נוספים שנמקים במנהרות חמאס.

מומלץ, עם זאת, שלא לתת למראות השמחה האישית־משפחתית להסיט את הקשב מנקודת השפל המסוכנת שישראל הידרדרה אליה בשחרור הזה. הוא בוצע מאחורי גבה של ישראל וללא תיאום עימה, תוך שממשל טראמפ מדבר ישירות עם ארגון טרור שישראל מבקשת להכחיד. גם בלי להידרש להבטחות שאולי ניתנו או נרמזו על ידי האמריקנים בכל הקשור לסיוע ההומניטרי ולהפסקת הלחימה, חמאס קיבל מוושינגטון לגיטימציה משמעותית לקיומו.

הודעת לשכת ראש הממשלה כי השחרור הוא תוצאה של הלחץ הצבאי שהפעילה ישראל ברצועה היתה ניסיון מגושם, שנועד לכישלון, להסתיר את המציאות הזאת. הלחץ הצבאי בוודאי מכאיב לחמאס, אבל בסיבוב הזה הארגון שיחק את הקלפים שלו טוב בהרבה מישראל.

מי שטוען שישראל "לא שילמה מחיר" משקר לעצמו ולציבור: גם בלי לשחרר אסירים כפי שהיתה נדרשת בוודאי לעשות בעסקה "רגילה", המחיר ששילמה גבוה ומסוכן פי כמה בכל רובד אפשרי.

הציונים של טראמפ

בקבוצת הווטסאפ של יחידת מילואים שאמורה להתגייס בחודש הבא לפעילות ממושכת כתב אתמול אחד המפקדים בציניות שכדאי לחיילים למהר להוציא דרכון זר בטרם יתגייסו מחדש ללחימה. זה זיקק את התחושה המדאיגה שהביעו גם משפחות חטופים אחרים, כי במקום שממשלת ישראל תדאג לאלכסנדר שלחם בשמה ובשליחותה - ארצות הברית היא זאת שדאגה לו.

קשה להחמיץ בימים האחרונים את אכזבתם של רבים בימין הישראלי ממדיניותו של טראמפ. חלק מהדוברים ומהכותבים נותנים לו ציונים; אחרים - המלצות. אלה ואלה שוגים פעמיים: פעם אחת, משום שטראמפ אינו שליח מצווה ישראלי, אלא נשיא אמריקני שדואג לאינטרסים של ארצו. ופעם שנייה, כי מי שאמור לדאוג לאזרחי ישראל הוא ראש ממשלתם ולא מנהיג זר - ידידותי ככל שיהיה.

במפגש האינטרסים הזה עשה נתניהו כמה טעויות דרמטיות, שהובילו למצבה העגום של ישראל כעת. כמו בציורי הילדים, צריך רק לחבר את הנקודות כדי לראות את התמונה: השיח החשאי שניהלו האמריקנים עם החות'ים עד שהשיגו הסכם שהותיר את ישראל להתמודד עימם לבדה;

השיח שהם מקיימים עם אבו מאזן, ועם המנהיג הסורי החדש אל־ג'ולאני שרק לפני כמה חודשים היה אויבם המר; שיחות הגרעין עם איראן שהשפעתה של ישראל עליהן שולית; וכעת ההסכם הנפרד עם חמאס שהוביל לשחרור של אלכסנדר.

הזדמנות אחרונה לשינוי

ואפשר להרחיב את התמונה עוד יותר. למשל, להסכמים שטראמפ צפוי לחתום בביקורו בשלוש מדינות במפרץ, ואשר בחלקם - כפי שפורסם שלשום ב"ישראל היום" - מאיימים על היתרון האיכותי של ישראל ועלולים להוות בעתיד איום ישיר על ביטחונה. או לשדרוג הדרמטי במעמדה של טורקיה, שתארח מחרתיים את פסגת פוטין־זלנסקי, ועשויה לגבות דיבידנדים בדמות ביסוס מעמדה בסוריה תוך הצבת איום ישיר על ישראל.

ישראל לא יכולה לשנות את המציאות בעניינים אלה, אבל היא יכולה להשפיע על רובם. שחרורו של אלכסנדר מעניק לה הזדמנות, אולי אחרונה, לבחור אם לייצב את הספינה או להעמיק את שקיעתה.

הוצאת משלחת משא ומתן לדוחא היא צעד מחויב, אבל שיחות לבדן או הטלת אחריות על חמאס לא יועילו: בארגון מזהים את הבור שישראל כרתה לעצמה, ויבקשו לנצלו עד תום למקסום רווחים.

היסטוריונים יעסקו בוודאי בטעויות שביצעה ישראל. בהחלטה שלא להכריע כבר בראשית המלחמה בסוגיית "היום שאחרי", שהותירה את חמאס בשלטון; בהימנעות מעסקה כוללת בשלב מוקדם יותר, שעלתה בחיי חטופים רבים; בחוסר ההחלטיות בעניין הסיוע ההומניטרי, שחיזקה את חמאס; בנהייה אחר רעיונות ואישים קיצונים, שדחקו את ישראל לפינה מסוכנת של מדינה מצורעת שמנהיגיה מבוקשים בעולם, בעוד מנהיגי אויביה מתקבלים בדלתות פתוחות.

הטעויות של ישראל

אם ישראל תבחר בעסקה, היא תזכה מחדש לאמון פנימי ובינלאומי, ואת הכרעת חמאס היא תוכל לממש בעתיד. אם תבחר בלחימה, היא תבודד את עצמה עוד יותר, ועלולה לאבד גם את תמיכת וושינגטון. דבריו של נתניהו על הצורך להיגמל מהסיוע הביטחוני האמריקני היו חסרי היגיון ואף מסוכנים: באווירה הנוכחית בוושינגטון עשוי להיות מי שיתפתה ליישם אותם.

מוטב שבמקום לעסוק בתמונות יח"צ עם חטוף שלא היתה לו יד בשחרורו ישוב נתניהו לעסוק במהות: בפעם המי יודע כמה עליו לבחור בין האינטרסים של מדינת ישראל לבין האינטרסים האישיים והפוליטיים שלו. זאת סיטואציה שמוכרת לו היטב, ובכל זאת נדמה שהפעם נגמר לו ולישראל הזמן. להחלטות שיקבל בימים הקרובים תהיה השפעה מכרעת על עתידה.