הכדור האחרון בקנה של צה"ל והממשלה: פעולה אגרסיבית ונרחבת שטרם נראתה

גיוסם הנוכחי של עשרות אלפי חיילי המילואים בצווי 8, יהיה ההזדמנות הראשונה של הרמטכ"ל אייל זמיר להוכיח את גישתו השונה ולתקן את אשר עשה, או לא עשה, קודמו. אלא שסביר להניח שתהיה זו גם ההזדמנות היחידה והאחרונה שלו, שכן הציבור הישראלי עייף, חיילי המילואים שחוקים ומותשים, והלגיטימציה הציבורית לפעולה נוספת ברצועת עזה מוטלת בספק.

אולי קשה להאמין, אבל רא"ל זמיר נכנס ללשכת הרמטכ"ל בדיוק היום לפני חודשיים. הוא קיבל צבא שחוק, לאחר חודשים ארוכים של מלחמה, שלמרות הגבורה העילאית שהוכיחו לוחמיו בפועל, לא השיג אף לא אחת ממטרות המלחמה שהציב לו הדרג המדיני: 59 חטופות וחטופים עדיין נמקים בשבי, וחמאס לא הוכרע, לא שלטונית ולא צבאית.

המטרות לא הושגו

למעשה, שיטת הפעולה שבה נקט צה"ל עד כה, זו שהוצעה על ידי הדרג הצבאי ואושרה על ידי הדרג המדיני, כללה פעולה בטור, ולא במקביל, כל פעם בתא שטח אחר. הכוחות היו נכנסים לשטח, הורגים מחבלים, מפרקים תשתיות, אך בשלב מסוים יוצאים ממנו, ובהיעדר אלטרנטיבה, חמאס שיקם את עצמו והמשיך להיות הגורם השליט בשטח.

דרך הפעולה הזו ספגה ביקורת קשה גם בזמן אמת מבכירים בצה"ל, בעבר ובהווה, שסברו שצריך היה לפעול אחרת, בצורה סימולטנית ואגרסיבית, כדי להפעיל לחץ אמיתי על חמאס, לא לאפשר לו להתאושש, ולקצר את משך המלחמה.

הביקורת הייתה עניינית, מקצועית, ונחלתם גם של מי שאינו נמנה עם המחנה ה"ניצי" או ה"ביביסטי". אם נשאל את מובילי המערכה דאז, הם יטענו שלאור האיום שנשקף מצפון, ונוכח הלחצים מצד ממשל ביידן, לא הייתה אלטרנטיבה אחרת לפעולה.

הטענה הרווחת נגד המהלך הצבאי, שאותו תכנן רא"ל זמיר, היא שמה שלא הושג בלחימה של משך שנה ושבעה חודשים כבר לא יושג. שמדובר ב"עוד מאותו דבר", שרק יעלה בהרוגים, ולא יביא לשחרורם של החטופים. אלא שהפעולה המתוכננת כעת שונה בתכלית מזו שהכרנו עד כה.

בצה"ל בוחרים לשמור על עמימות, אך כן ניתן לומר כי התכנית שאליה מכוון זמיר היא תכנית כוללת, אגרסיבית ונרחבת, שלא נראתה עד כה.

מבלי לחשוף יותר מידי, נאמר שאם הדרג המדיני יתן את האישור, צה"ל יפעל באופן סימולטני בכל רחבי הרצועה, ולמעשה, ישכפל את פעולת הכוחות בשבועות האחרונים ברפיח, שבה הצליח צה"ל לכתר את העיר, ולהשמיד את תשתיות הטרור במקום, מעל ומתחת לקרקע. על פי ההערכות, הפעולה צפויה להימשך מספר שבועות עד חודשים בודדים.

פה המקום להזכיר כי בימים אלה יכולה ישראל להפעיל לחץ על חמאס גם באמצעות מניעת סיוע הומניטארי, מהלך שלא יכלה לעשות מאז ימיה הראשונים של המלחמה בשל לחץ ממשל ביידן. אם יש משהו שבאמת משפיע על חמאס, אומרים בישראל, הוא הסוגייה ההומניטארית.

לגרום לחמאס לשנות עמדות

על פי ההערכות בישראל, בעוד כשבועיים תגיע האספקה ברצועת עזה לקו אדום, עובדה שמלחיצה מאוד את ארגון הטרור, ועשויה לגרום לשינוי בעמדותיו. עמדתו של רא"ל זמיר היא שאין להרעיב שני מיליון פלשתינים, ולכן, ישראל תידרש להכניס לרצועת עזה מזון, אך עליה לעשות זאת באופן שבו הוא לא יגיע לידי חמאס, וכך שמי שיחלק אותו לא יהיו חיילי צה"ל, אלא גורמים אחרים.

בשיחה עם חיילי שייטת 13, אמר אתמול רא"ל זמיר: "השבוע אנחנו מוציאים עשרות אלפי צווים לאנשי המילואים שלנו כדי להעצים ולהרחיב את הפעולה שלנו בעזה. אנחנו מגבירים את הלחץ במטרה להשיב את אנשינו ולהכריע את החמאס. נפעל באיזורים נוספים ונשמיד את כל התשתיות מעל ומתחת לקרקע".

כפי שעולה גם מדבריו אלו, המשימה הראשונה במעלה מבחינת רא"ל זמיר היא שחרור החטופים, אך הוא גם משוכנע באופן עמוק ביותר כי לאחר 7 באוקטובר, מדינת ישראל פשוט לא יכולה להשלים עם קיומו של חמאס. כעת, הוא שולח עשרות אלפי צווי מילואים, אך כאשר הוא יבקש מהדרג המדיני לאשר את הפעלת כוח נוספת ברצועה, הוא יעשה זאת רק לאחר שישתכנע באופן עמוק כי אין דרך אחרת לשחרר חטופים.

נכון לרגע זה, בצמרת הצבא עדיין מקווים שהאיום האמין בפעולה, בשילוב הלחץ ההומניטארי ותכנית טראמפ לפינוי הרצועה מתושביה, יגרמו לחמאס לשנות עמדות, עוד לפני היציאה לפעולה הנרחבת. אך צריך לומר לציבור ביושר, האיום הישראלי הוא איום עם כיסוי אמיתי. אם חמאס לא יסכים בימים הקרובים לעסקת חטופים המקובלת על ישראל, קרי, פחות או יותר מתווה ויטקוף, הכוחות יופעלו.

אחוזי הגיוס של המילואים לא יהיו דומים לאלה שראינו לאחר 7 באוקטובר. כבר לא נראה 150 אחוז מתגייסים. לא בשל סרבנות המילואימניקים, חלילה, או חוסר אמונה במפקדי צה"ל, אלא בשל קשיים אמיתיים ואובייקטיבים. חלק מהמילואימניקים נפגעו פיזית, אחרים נפשית, ויש שמתמודדים עם קשיים כלכליים ועסקים קורסים, או משפחה מתפוררת בעקבות היעדרותם מהבית.

למרות הקושי, כל מי שיכול, יגיע גם הפעם. המילואימניקים יבצעו כל משימה, יסכנו את חייהם למען ביטחון המדינה, למעננו ולמען ילדינו. אלא שכאמור, סביר להניח שהמילואימניקים הגיבורים והשחוקים לא יתנו עוד לצה"ל הזדמנויות נוספות, והרמטכ"ל מבין זאת. האשראי שלו מוגבל, וזהו הכדור האחרון שלו בקנה.

אלא שלא רק הרמטכ"ל צריך להבין את זה. ממשלת ישראל, שבמשך כשנה וחצי מסרבת לשבת לדיון מעמיק בשאלת היום שאחרי בעזה, חייבת לקבל החלטות, כדי שהפעם המהלך הצבאי לא רק יתבצע אחרת, אלא גם יסתיים אחרת. סיומו של המעשה הצבאי חייב להיות מהלך מדיני, או לכל הפחות, קבלת החלטות של הדרג המדיני. לאחר שהממשלה בחרה, ובצדק, את רא"ל זמיר, היא לא תוכל עוד להאשים אותו ואת העומד בראשו בחוסר הצלחותיה שלה.