מי לא מכיר את המשחק "סולמות ונחשים". בחודשים האחרונים אנשי המילואים משחקים משחק דומה: "סולמות וצווים": אתה מנסה לחזור לשגרה אחרי עוד סבב, אתה קצת מתרומם ואז מגיע ה"נחש" - עוד צו מילואים - ומדרדר אותך למטה, יחד עם המשפחה שלך, עם העבודה שלך ועם כל החיים שלך.
לא אכתוב הפעם על חוסר הצדק בכך שעל מעטים מדי נופל כל הנטל. לא אכתוב על ממשלה שמוציאה אותנו למשימות בלי לתת לנו את המשאב הכי בסיסי כדי לעמוד בהן: כח אדם. רק אנסה להסביר לכם מה זה עושה לנפש שלנו ואיך זה פוגע גם בכל אחד ואחת מכם.
מאחורי הכותרת של "עשרות אלפי צווי מילואים יישלחו בימים הקרובים" עומדות משפחות שמנסות להבין מה קורה איתם: האם יקפיצו אותנו? האם יש טעם לצאת לעבודה? מה אגיד לבת שלי שבוכה בכל פעם שהיא רואה אותי לובש מדים? האם לסגור את החופשה המשפחתית לקיץ? האם לקבוע פגישה עסקית חשובה? האם להירשם לסמסטר קיץ? האם לגשת לראיון עבודה? האם חיי הנישואין ישרדו עוד חודשיים מחוץ לבית?
כש"צו 8" היה צו 8 - לא היה ספק. כשהוא נשלח שוב ושוב - זה מוזיל את המושג ומקשה את ההגעה. כשאלו ששולחים לנו אותו מתעסקים בכל דבר פרט למלחמה - זה מוזיל את המושג עוד יותר.
חשוב להדגיש שאלו שלא יכולים להגיע הם לא משתמטים או סרבנים חלילה - אלו חיילים שנפלו, שנפצעו פיזית, שנפצעו נפשית, שהמשפחות שלהם קרסו.
וגם מי שמגיע - אנחנו עייפים נפשית, וכך גם בנות הזוג, הילדים וההורים שלנו. ילדים שחוזרים להרטיב בלילה, ילדים שחווים ירידה בלימודים ובהתנהגות, הורים שמתאשפזים - פיזית - כשהבן מקבל צו, נשים שקורסות - הנפש שלהן יחד עם העבודה שלהן.
וזה לא רק הסיפור והכאב שלנו. כאשר מורה מגוייס לחודשיים - הלכה הבגרות של כל הילדים בכיתה שלו. כשעסק של מילואימניק נסגר - כל העובדים שלו נשארים ללא עבודה, גם אם הם לא מילואימניקים. כאשר עובד מגויס - פרוייקטים שלמים במקום עבודתו יורדים לטמיון.
לוחם שנושא את כל שק הדאגות הזה על הגב - עלול להיות לוחם פחות טוב.
ודבר שחשוב לנו המילואימניקים לומר: הדברים לא נאמרים כדי שיהיה לנו יותר קל או נח. אנחנו באמת צריכים את הזמן בבית להחלים ולחדש כוחות, אבל אם וכאשר צריך אנחנו תמיד מתייצבים, ואנחנו הם אלה שמנצחים, אנחנו ולא אף אחד אחר. ולכן הדברים נאמרים: לא בשביל שום דבר פרט לדבר אחד: בשביל הנצחון.
- הכותב הוא לוחם מילואים בחטיבה 55, ממובילי תנועת המילואימניקים