טקטיקת ה"תראו, ציפור" של נתניהו לא מצליחה לכסות על מחדליו

שלוש חזיתות קריטיות מעסיקות את ישראל בימים אלה. בכל אחת מהן היא נדרשת להכרעות אסטרטגיות, שהשלכותיהן מרחיקות לכת.

החזית הראשונה היא עזה. צה"ל נערך להחזיר עשרות אלפי אנשי מילואים, כהכנה להרחבה משמעותית של המבצע שמתנהל ברצועה מזה כחודש וחצי. הקבינט, שהתכנס ביום שישי לאשר את תכניות המבצע, אישר בשלב הנוכחי תכנית ביניים שכוללת מהלך חלקי, בניסיון להגביר את הלחץ על חמאס להתגמש במו"מ לשחרור חטופים.

האסטרטגיה הישראלית בהקשר הזה אינה ברורה. הממשלה מתעדפת בבירור את הכרעת חמאס על-פני סוגית החטופים, כפי שעלה מדבריו של ראש הממשלה נתניהו בשבוע שעבר. צה"ל, לעומת זאת, מציב את סוגית החטופים במקום הראשון, כפי שעלה מדבריו של הרמטכ"ל זמיר באירועי יום הזיכרון ויום העצמאות. שנה וחצי לתוך המלחמה כבר ברור שאין "גם וגם", וישראל נדרשת להכריע: זאת הכרעה מקצועית שממנה ייגזרו תכניות הפעולה של צה"ל, וזאת בעיקר הכרעה ערכית-מוסרית – האם החטופים עלולים להיות מופקרים למותם.

הלחימה בעזה, וגיוס המילואים בצידה, יעצימו בהכרח גם את הדיון על צרכי צה"ל וסדר העדיפויות של הממשלה. למרות נתוני הגיוס המעודדים שפרסמה כאן ביום שישי לילך שובל, צה"ל מאותת על סימנים מוגברים למשבר בצבא המילואים ובצבא הקבע. המפקדים יידרשו לאתגר משמעותי בבואם להסביר את מטרות הלחימה למילואימניקים שישלמו שוב מחיר יקר בבית, בעבודה ובלימודים. האתגר הזה יגבר כשברקע מקדמת הממשלה את חוק ההשתמטות מגיוס, כדי לרכך את זעמן של המפלגות החרדיות.

הגנה על הדרוזים בצל חוסר בהירות

החזית השניה היא בסוריה. חיל האוויר תקף בכל אחת משלושת היממות האחרונות, בניסיון להרתיע את המשטר הסורי החדש מהמשך המתקפה של גורמים ג'יהאדיסטים שונים על המיעוט הדרוזי, בעיקר בפרברי דמשק. התקיפות גם נוצלו לפגיעה באמל"ח שנותר מצבא סוריה, כדי להקשות על הקמתו מחדש.

ישראל מנסה להעניק מטריית הגנה לדרוזים בסוריה, כחלק מברית הדמים שלה עם הדרוזים בישראל. זה מהלך מבורך, אם כי ההקשר האסטרטגי הרחב שלו לא ברור. ישראל לא הבהירה לעצמה כמה רחוק היא מוכנה ללכת, ומה תעשה אם השלטון החדש בסוריה יעצים את המתקפות על הדרוזים, כפי שעשה כנגד העלאווים בחודש שעבר. האם ישראל מוכנה לפגוע במשטר ובמנהיגיו – שנהנים כרגע ממעמד של "הבן יקיר לי" במערב ובמדינות ערב המתונות – והאם היא ערוכה לקלוט עשרות אלפי דרוזים שעשויים להימלט לכיוונה אם יחושו בסכנה, כפי שקרה לאנשי צד"ל בעת הנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000.

הסוגיות האלה מחייבות ליבון כעת, וכן תיאום עם גורמים בינלאומיים כהכנה לתסבוכת אפשרית. הממשלה, כדרכה, לוקה בחשיבה ובהיערכות האסטרטגיים, ומעדיפה להתנהל ברמה הטקטית בלבד. גם האיתותים הבלתי פוסקים מצידם של נתניהו ושר הביטחון כ"ץ אינם תורמים הרבה, פרט לניסיון למצבם כ"תוקפנים" בזירה הפוליטית הפנים-ישראלית.

בין מו"מ לתקיפה אפשרית

החזית השלישית היא איראן. כצפוי, אחרי כמה שבועות שבהם היה נדמה כי השיחות בין וושינגטון לטהרן דוהרות על אוטוסטרדה, חזרו העניינים לקרטע. באופן טבעי, זה מחזיר לשולחן את האפשרות שישראל תידרש לתקיפה צבאית על מתקני הגרעין, אם השיחות יקרסו סופית. כפי שפורסם לא פעם בחודשים האחרונים, חיל האוויר נמצא בכוננות שיא לקראת תקיפה אפשרית, שתחייב בוודאי אור ירוק אמריקני וגם תיאום משמעותי עם פיקוד המרכז האמריקני.

בינתיים, משלמת ישראל מחיר בחזית-משנה איראנית – מול החות'ים – בדמות ארבעה שיגורי טילים שבוצעו לשטחה בימים האחרונים. נדמה שזאת תוצאה ישירה של הלחץ שמפעיל הצבא האמריקני בתימן: החות'ים משגרים טילים בטרם יושמדו על הקרקע, והם צפויים להמשיך בכך למרות שכל הטילים ששוגרו יורטו או התפרקו באוויר.

מהשריפה למחדלי הממשלה

ואם לא די בשלוש החזיתות החיצוניות האלה, מתעקשת הממשלה להעצים גם את החזית הפנימית. את כישלונה בהיערכות מוקדמת לשריפת הענק שכילתה עשרות אלפי דונמים ביום הזיכרון, ורק במקרה לא עלתה בחיי אדם, ניסו נתניהו ומקורביו להסיט לכיוונים אחרים. בנו רמז כי ראש השב"כ רונן בר וגורמי שמאל אחראים לשריפה, ונתניהו טען ל-18 עצורים בהצתות – מספר שאינו מוכר לאף גורם, כשהחקירה טרם העלתה מסקנה חד משמעית אם מדובר בהצתה או ברשלנות.

טקטיקת ה"תראו, ציפור" הזאת של נתניהו כבר אינה מצליחה לכסות על צבר המחדלים והשערוריות סביבו. אלה כבר לא רק התחמקותו הנמשכת מהקמת ועדת חקירה ממלכתית – נושא שיוכרע בקרוב בבג"צ – ובהמשך לכך המתקפות שלו על ראשי מערכת הביטחון, הפקרת החטופים, קטארגייט ועוד. זאת ההבנה שהממשלה איבדה עניין במה שמטריד את הציבור: המילואימניקים ששוב ייקראו לדגל, הגננות ששכרן קוצץ, בעוד מיליארדים זורמים לאינטרסים של מפלגות הקואליציה ולשימור ממשלה מנופחת, והתחושה שכלום אינו מנוהל או מתנהל כהלכה.

וכך, נתניהו עצמו בחר ביום הישראלי החשוב ביותר בשנה – יום העצמאות – לוותר על הטקס החשוב ביותר – הענקת פרס ישראל – לטובת חגיגה פרטית ביקב של מקורבים מיליארדרים. בעוד ישראל נעה בין חטופים, שריפות, אזעקות וצווי גיוס, לקראת הרחבה אפשרית של המלחמה בשלל חזיתות, בחר מנהיגה להתעלם משלל הקרחונים סביבנו לטובת הנאות הרגע שעל סיפון הטיטאניק.