לפעמים, כשאנחנו נוסעים לאילת, אנחנו נוסעים ונוסעים — ונראה כאילו לא מתקדמים. המדבר לא משתנה, הדרך מונוטונית, והמוזיקה כבר התחלפה שלוש פעמים. אבל אז, אחרי עוד פיתול ועוד עלייה – בבת אחת, הנוף נפתח ואילת שם. תמיד הייתה שם. רק שלא ראינו אותה.
גיוס החרדים לצבא עובר תהליך דומה. מאז 1977 הציבור הישראלי הולך שולל. הפטור מגיוס הפך לשקר ממוסד, והצבא – באמצעות אכ״א – הפך לספק שירות לגיוס חרדים לישיבות, ולא לשורות הלוחמים. שנה אחר שנה הונפקו עוד ועוד “צווי דחייה” – לא גיוס, אלא כפייה לשבת בישיבה כתנאי חוקי לדחייה עצמה. מי שלא יושב ולומד – לא זכאי לדחייה. כלומר, לא רק שלא מגייסים אותם, אלא מחייבים אותם להישאר בישיבה, כדי “ליהנות” מהפטור.
אלה שכן התגייסו היו כבר בני 24, 25 – לא לוחמים, אלא פקידים יקרים, עם ערך מבצעי שלילי. מגויסים בשביל הסטטיסטיקה – ולא בשביל צה״ל.
אבל משהו משתנה. לאט, אבל בטוח. הציבור, שהתעייף מלהביט במדבר, פוקח עיניים. הוא מבין שהפטור לא נובע מצורך אמיתי או מהיעדר חוק – אלא מתרבות של אינטרסים ושל רמאות. הוא מבין שהמערכת לא רק מעוותת – היא גם מושחתת, מוסרית וכלכלית. והוא מתחיל להבין שגיוס חרדים לא רק שלא התחיל – אלא נחסם בכוונה.
ואז הגיע בג״ץ. והמסכות החלו ליפול. ופתאום, גם עיתונאים ואנשי מערכת שלא עסקו או הבינו בגיוס חרדים עד כה, התחילו לשאול את השאלות הנכונות. הם הבינו את ההבדל בין גיוס למראית עין – של מבוגרים יקרים שאין בהם צורך – לבין גיוס אמיתי של צעירים בני 18–20, שאפשר לאמן כלוחמים, ושאפשר לשלב לאחר שירותם גם בשוק העבודה. לא במקום הצבא – אלא בזכותו.
ופתאום הציבור מגלה: גם כשהמילואימניקים נקרעים, גם כשצה”ל משווע לכוח אדם – החרדים הצעירים לא מקבלים צווי גיוס. צעירים בני 17.5–18.5, אלה שיכולים להקל באמת על לוחמי הסדיר והמילואים – נעלמים ממערך הגיוס. בכל יום הציבור מבין עוד קצת, ובכל יום לוחמי המילואים מבינים שאותם שולחים לחזית שוב ושוב – ואת גיוס החרדים הצעירים פשוט עוקפים.
כבר עברנו את ערד. רואים את ההרים. ואוטוטו, אילת תתגלה.
וכשזה יקרה – זה יקרה בבת אחת. אכ״א כבר לא יוכל להתחמק. הצווים הנכונים יישלחו – והמציאות תשתנה. כי הציבור כבר מבין. והבין – שאי אפשר לחזור לאחור.