לפעול הפוך מהמלצות המומחים למען הביטחון הלאומי

באחד הבקרים בשנת 1985, בהיותי כתב השטחים בעיתון המנוח "חדשות", נכנסתי למכונית בירושלים ונסעתי לעזה. כעבור כשעה חניתי בשכונת רימאל והייתי בביתו של רשאד א־שאווה, ראש העיר המיתולוגי של עזה. שוחחנו, שתינו קפה, קפצתי לאכול חומוס בעיר ושבתי הביתה. זו היתה המציאות הביטחונית אז, תחת הממשל הצבאי הישראלי. באותם הימים החזקנו את יו"ש באמצעות חטיבה מרחבית אחת. לביטחון עיר כמו טולכרם, שמככבת היום במפת הטרור, הספיק ג'יפ מג"ב בודד.

נכון, שנתיים אחר כך פרצה האינתיפאדה הראשונה, אבל זו רוסקה לימים בידינו, עד שכבר ב־1991 לא נשאר ממנה דבר. בשנים שקדמו לאוסלו טיילתי בבטחה במעוזים הנוקשים ביותר של צפון השומרון, היכן שקודם לכן השתוללו כנופיות "הפנתר השחור". ולא פחות חשוב - גם האינתיפאדה הראשונה פרצה באשמתנו.

בשנים שקדמו לאינתיפאדה, הצבעתי בעיתון על האופן שבו אנחנו מאפשרים לארגוני הטרור כמו הפת"ח לפעול כמעט בחופשיות, להסית ולחתור תחתינו. שלא לדבר על עסקת ג'יבריל ב־1985, שבה שחררנו 1,150 מחבלים שבנו את שלד ההתקוממות.

רוחות רעות מאז ששת הימים

מה שהוביל לאינתיפאדה הראשונה הן אותן רוחות רעות שכרסמו אצלנו מבפנים מששת הימים, האשימו את ה"כיבוש" וריפו את ידי הממשלה וצה"ל - עד שהובילו למהלכי התאבדות לאומיים מהסכמי אוסלו, דרך "ההתנתקות", ואחר כך מול חמאס בעזה, שלא לדבר על נרמול רשות הטרור של רמאללה.

אבל כשמשווים את סטטיסטיקת הטרור ששררה בשנות הממשל הצבאי לנתוני הטרור שהאמירו ממועד כניסת הרשות הפלשתינית לעזה ויריחו (החל במאי 1994), מתחילים לקבל פרופורציה. שלא לדבר על ההידרדרות מאז ברחנו מעזה באוגוסט 2005, ובמיוחד מאז חמאס השתלט על הרצועה. בכל פרמטר הרענו את מצבנו באופן קיצוני. גם מבחינת מספר הנפגעים, גם מבחינת היקפי הכוחות מאז ובמיוחד היום. שנות הממשל הצבאי בשטחי יו"ש ועזה נדמות היום כחלום ורוד לעומת כל מה שבא אחר כך - תוצאות הזיות השלום, הפרטנרים וההתנתקות.

גם מבחינת ההשקעה הכלכלית, בשנות השמונים לא עבר כמעט שבוע מבלי שכונסה מסיבת עיתונאים במזרח ירושלים, בה טענו שישראל מתעשרת מה"כיבוש". וגם אם לא כל הטענות לגבי הניצול הכלכלי שלנו היו נכונות, רק הרווחנו מהשליטה ביש"ע. ברור שתסריטי האימה לגבי הקטסטרופה הכלכלית שיטיל עלינו שלטון צבאי הם עוד בדיה מבית אדריכלי הקטסטרופות של הדור האחרון.

על הרקע הזה מעציב במיוחד לקרוא את הניתוח של אלוף (מיל') תמיר הימן, שטען מעל דפים אלו השבוע כי אמנם חזרה לממשל צבאי בעזה תהיה הפתרון הצבאי הטוב ביותר, אבל היא תחמיר את מצב הביטחון הלאומי. הימן, להזכיר, היה ראש אמ"ן לפני אהרון חליוה. הוא עומד בראש מכון המחקר הממסדי INSS, שמהדהד את הדעה המקובלת במערכת הביטחון ובפוליטיקת השמאל מאז הסכמי אוסלו, ובאותה רוח משמש פרשן מרכזי בערוץ 12, שמשקף באפקטיביות רבה את אותו הקו.

ברוח הניתוחים והתחזיות של הימן ודומיו, הגענו והובלנו ל-7 באוקטובר. הוא וכמעט כל צמרת מערכת הביטחון מאז החלפת הדיסקט ב־1993, שרו במקהלה אחידה את המזמור שבגללו גם סברו כי חמאס מורתע ואין מנוס מלהתקפד ולהכיל אותו. מזמור מנותק מהמציאות. מעודד אמנם לגלות שהיימן מודה עכשיו כי ממשל צבאי בעזה הוא פתרון צבאי טוב, אבל מאכזב שבאותה נשימה הוא טוען כי זה יפגע בביטחוננו הלאומי. ומה הוא ממליץ? "לבחון לעומק" את ההצעה המצרית שתנציח את שלטון החמאס, וכמובן - מעודד את השלטת אנשי הטרור של רמאללה בעזה.

נתונים והיגיון כבר לא ישכנעו

שוב: מקסם שווא חסר אחריות, עטוף בנימת מכובדות מתעתעת. כי ביטחוננו הלאומי מחייב לשלוט כליל בעזה כדי למנוע בנייה מחודשת של מבצר הטרור שהיה שם, או לגרום לכך שלא יהיו ערבים ברצועה. ומי שגם אחרי 7 באוקטובר לא מבין את זה, אי אפשר לשכנע אותו בנתונים ובהיגיון. ולכן מוכרחים לפעול הפוך מההמלצות והניתוחים של תמיר הימן ושותפיו לדעה.