הפרדוקס העזתי: ההישג הצבאי המושלם מחמיר את מצב הביטחון הלאומי

אנו בתקופה קריטית. אם לא יקרה משהו דרמטי בשבועות הקרובים, ישראל בדרך לכיבוש מחודש של הרצועה לשם הכרעה מחודשת של חמאס. עד אז, מה שמתרחש כרגע הוא מערכה מוגבלת שתכליתה חזרה למו"מ ושחרור חטופים. כולנו מקווים שיהיו פעימות נוספות, אך אם יהיו ואם לא, נראה שהמערכת הצבאית כבר מחממת מנועים והכיוון ברור. כיבוש כלל הרצועה יכול להתפתח מתוך המצב הנוכחי, על ידי הרחבתו באופן דינמי מתפתח, והוא יכול להיות בתצורה של מערכה אגרסיבית של כמה אוגדות לכיבוש כל השטח.

הסיכון במציאות שאנו מצויים בה הוא שגם אם אף אחד בצה"ל לא מתכוון להישאר בעזה שנים, וגם אם אין שום תכלית אסטרטגית מוגדרת של "עידוד הגירה מרצון" או "החזרת ההתיישבות לעזה" - צה"ל עתיד לפעול לשם כך מבלי כוונה מוקדמת. זה יתחיל במערכה צבאית, בהמשך צה"ל יחלק את הסיוע, ומכאן זה יכול להוביל להטלת ממשל צבאי מלא - דבר שעלול להתפתח למצב של כיבוש מלא על כלל היבטיו.

ותוך כדי ההתפתחות המשמעותית כל כך הזאת, אנו חווים מהומה בזירת הפנים. מערבולת של סוגיות משפטיות וחוקתיות. החזרת תהליך החקיקה של חוקי הרפורמה המשפטית, התקפה על ראשי מערכת הביטחון ואפשרות הרת אסון של משבר חוקתי בעת מלחמה.

בתוך כל המהומה הזאת נדרשות בהירות, פשטות, פרספקטיבה ופרופורציות. למעשה, יש כאן שתי סוגיות בלבד הקשורות לעתיד ישראל בטווח הארוך (הקשורות זו בזו): עתיד היציבות והחוסן של מערכת הביטחון הלאומי, ועתיד היציבות והחוסן של המערכת הדמוקרטית. אף שהסוגיה השנייה חשובה מאוד, אתמקד בסוגיה הראשונה (מטעמי התמחות וניסיון מקצועי, ולא בשל חשיבות יתרה או פחותה).

הדילמה הקשה והנוראית מבחינת עתיד היציבות של הביטחון הלאומי היא הפרדוקס שככל שההישג הצבאי ברצועה יהיה טוב יותר, כך הוא יחמיר את הביטחון הלאומי (כלכלה, חוסן פנימי, יחסי חוץ). לכל איש צבא ברור כי מבחינה צבאית נטו, כיבוש הרצועה, גריסתה לחצץ והריסת כלל התשתיות מעל ומתחת לפני הקרקע יביאו להשמדת הזרוע הצבאית של חמאס. זאת בהנחה שיש די משאבים לקיים זאת (כוח אדם בעיקר). אף שלציבור הרחב ולכותב שורות אלו לא ברור השינוי שיאפשר הישג צבאי אחר מזה שלא הושג ב־15 החודשים הראשונים של המלחמה.

נניח לצורך הדיון ששיטת "כבוש וכתוש" שבוצעה ברפיח ובג'באליה ניתנת לשכפול לכל רחבי הרצועה. אם כך, יש לכך היגיון צבאי, ודומה שזה הדבר היחיד שיאפשר את החלפת חמאס בממשל אחר. ברם תנאי להצלחה הוא ההחלטה על הממשל האחר שיחליף את חמאס. לצערנו, ניסיון העבר הוכיח שהדרג המדיני נמנע לעשות זאת, ומשמעות פעולה צבאית שכזו ללא החלטה מקדימה תביא לתוצאה של או הנצחת השלטון הצבאי או לחזרת חמאס.

לעומת הניתוח הצבאי החיובי, אם מרחיבים את הניתוח לכלל סוגיות הביטחון הלאומי מגיעים למסקנה הפוכה. כלומר, כיבוש עזה והטלת ממשל צבאי עלולים להביא להחלשה משמעותית של הביטחון הלאומי, כפי שהניתוח הבא מראה:

כלכלה: כיבוש ממושך הוא יקר מאוד וכולל משאבים ישירים ועקיפים שיחלישו את המשק. הן בהיבט אנשי המילואים הרבים, והן בשל המחיר הכבד של תמיכה בחייהם של שני מיליון פלשתינים. אגב, עידוד הגירה מרצון אולי יביא לירידה של כמה מאות אלפים בתרחיש הכי אופטימי (והפחות סביר), אבל לא ישנה את המצב מיסודו.

יחסי החוץ: בעוד ארה"ב כנראה תתמוך בישראל, היחסים מול האיחוד האירופי וארצות ערב יידרדרו. אם הכיבוש המחודש ייתפס כמצב קבוע וכמשרת שאיפות אידיאולוגיות, ניכנס למעמד של מדינה סוררת.

חוסן פנימי: ככל שהמלחמה תיתפס ככזו המונעת מצרכים פוליטיים ואם בחסות רעם התותחים תקודם רפורמה משפטית - והכי חשוב, אם המלחמה הזו תמנע את החזרת החטופים - אז אנו צפויים להעמקת הקרע הפנימי לממדים חסרי תקדים.

לסיכום, לפני כיבוש עזה כדאי לעצור ולחשוב. ממשל צבאי הוא פתרון צבאי טוב, אך עזה היא לא רק סוגיה צבאית. מציאות עתידית זו היא לא משהו זמני - זו נקודת מפנה, וצריך לחשוב מהסוף להתחלה. לפני כניסה למלחמת שתיתפס כמלחמת ברירה שתסכן את החטופים ותסכן את ישראל בבידוד מדיני מידידותיה, יש למצות את המהלך הנוכחי.

נכון יותר להמשיך מערכה מתוחמת עם מדרגות לחץ הולך וגובר לצורך דחיפה לעסקה. ככל שהלחץ האזרחי גובר והמחאה נגד חמאס מסלימה, כדאי לנו לא להפריע לתהליך הזה. המחאה חשובה, גם אם היא לא תפיל את שלטון חמאס. תמרון קרקעי משמעותי עכשיו עלול להביא להפסקת המחאה הזו. ובאשר לממשל חלופי לחמאס בעזה: כדאי לבחון לעומק את ההצעה המצרית ולדון בה. היא לא מושלמת, אך מהווה בסיס טוב לדיון.

הכותב הוא ראש אמ"ן לשעבר וראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)