אם למדנו משהו מ־7 באוקטובר, או יותר נכון מהתקופה שקדמה לו, זו העובדה שהקרע בעם הוא אסון לביטחון ישראל.
התחקירים הצה"ליים שבחנו את הנושא ציינו אמנם כי חמאס תכנן את המתקפה הרבה לפני תקופת ההפגנות ההמוניות סביב הרפורמה המשפטית - אך הדגישו כי אין ספק שהמחלוקת הפנימית שהלכה וגדלה, לרבות איומי הסרבנות מצד טייסים ומשרתים נוספים, החלישו את ההרתעה הישראלית בעיני אויביה.
לאחר 7 באוקטובר נדמה היה כי החברה הישראלית מתלכדת ומתאחדת מול אויביה. ימנים ושמאלנים, תומכי הרפורמה ומתנגדי ההפיכה התגייסו כאיש אחד כדי להדוף את האויבים, להשיב את החטופים ולהכריע את חמאס. אלא שככל שחלף הזמן - ואף שהמלחמה טרם הסתיימה, כשחמאס עדיין עומד על רגליו ו־59 חטופים עדיין ברצועת עזה - המחלוקת הפנימית שבה במלוא עוזה.
למרבה הצער, חרף המצב הביטחוני הבעייתי, אף אחד מהצדדים הפוליטיים בישראל לא ממתן את צעדיו או את התבטאויותיו, ולא צריך להיות קצין מודיעין בכיר כדי להבין שאויבי ישראל מביטים מהצד ומתמוגגים.
את החיילים שהתגייסו ב־7 באוקטובר לא עניין מי תמך במהלכים המשפטיים של הממשלה או התנגד להם. גם כיום, מי שעוד מגיע למילואים לא נשאל לדעותיו הפוליטיות, והנושא הטעון נשאר לרוב מחוץ ליחידות. אך מה שכן מטריד מאוד את המשרתים, כולם, הוא סוגיית השוויון בנטל והעובדה שממשלת ישראל מקדמת חוקים שמפלים לרעה דווקא את אלה שמשרתים וכורעים תחת הנטל הכלכלי והביטחוני, ומקדמת את מי שמקדש את ההשתמטות ואת הסחטנות.
