דניאל הגרי היה שם. הוא היה שם כשהיה קשה, הוא היה שם כשהיה מדמם, והוא בעיקר היה שם כשאף-אחד אחר לא היה. כשכולם נעלמו, והשאירו רק אותו להתמודד לבדו - דובר אחד שמילא ואקום של מדינה שלמה.

ערב-ערב הוא הופיע (בהתחלה גם בבוקר), מביא את הבשורה היומית הקשה. לוחם שייטת שמצא את עצמו מחזיק את אמון הציבור: לא בורח ולא מטייח, אלא מסביר באומץ, בישירות וביושר, בידיעה שבבית יש אזרחים - כאובים, מודאגים - שמחפשים תשובה, ונחמה, ותקווה.

הגרי נתן את כל אלה. והוא נתן אותם גם כשזה לא היה תפקידו. והוא נתן אותם כי כך הוא חונך: להסתכל בעיניים, לומר אמת, לקחת אחריות. כל מה שהממשלה שהפכה אותו לאויב מבית לא היתה, ולעולם לא תהיה. במקום לגבות אותו היא שלחה אותו לשדה הקרב הציבורי-תקשורתי בחזה חשוף, ותקעה לו סכינים בגב.

ראיתי את הגרי בעשרות הזדמנויות במהלך המלחמה. בעזה ובלבנון ובעוטף וביהודה ושומרון וברמת הגולן, ובמפגשים בקריה ובבסיסים ובמפקדות ובמוצבים. תמיד נאמן למדינה, ולצבא, ולמשימה, ותמיד נאמן לאמת - בלי לקרוץ ובלי למצמץ. הוא הכיר במחדל, ובחובתו של הצבא לתקן. לכן הוא נלחם על השבת החטופים, ועל הכרעת האויב - בסדר הזה. עוד סיבה שבממשלה לא אהבו אותו.

הגרי הצטיין במלחמה הזאת בדיוק כמו מפקדי האוגדות. שדה הקרב שלו - הציבורי, התקשורתי - היה סבוך לא פחות, והוא התמודד בו בהצלחה. וכשם שהם קודמו לאלופים, היה נכון לקדם גם אותו. למרבה הצער זה לא קרה: צערו של הגרי, צערו של צה''ל, צערה של המדינה שמאבדת משרת ציבור נאמן וישר דרך, קצין-לוחם ששירת אותה בנאמנות במשך 30 שנה.

עזיבתו רעה גם לזמיר

זכותו של רמטכ״ל חדש למנות לו דובר חדש שייצג את המדיניות שלו, אבל אייל זמיר היה נוהג נכון לו השאיר את הגרי בצה"ל - כנספח צה''ל בוושינגטון או כראש אגף במטכ"ל. עזיבתו, שנתפסת כעריפה, רעה גם לזמיר: היא מכתימה אותו כעושה-דברם של ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון כ"ץ, שלא אהבו את מראת האומץ והיושרה שהגרי הציב מדי יום בפניהם.

סביר שכ"ץ - הנלעג שבין שרי הביטחון בתולדות המדינה - לא היה מאשר את קידומו של הגרי לאלוף. מבחינתו, מבחן העליונות הוא לא באמינות, אלא בנאמנות. מבחנו של זמיר יהיה הפוך: כמי שנכנס לתפקיד על גבה של תמיכה נרחבת, וציפיה נרחבת עוד יותר, עליו לזכור שהוא חייב בדין וחשבון לא למי שמינו אותו, אלא לציבור - שבשמו ולמענו הוא משרת.