להתחזק באחדותנו -כדי להיות ראויים לנופלים
לזכור זה לא רק להתאבל, אלא גם לקבל אחריות, להיות טובים יותר, מלוכדים יותר, נחושים יותר - כי זו הדרך היחידה שבה נוכל להבטיח שמותם של הנופלים לא היה לשווא
Your browser doesn’t support HTML5 audio
500 ימים למלחמת חרבות ברזל, אחת המלחמות הקשות והכואבות שידענו. מאות נופלים, אלפי פצועים, משפחות שכולות חדשות שחרב עליהן עולמן, וחטופים שעדיין מחכים לשוב הביתה. 500 ימים של לחימה, כאב ואובדן, אך גם של עמידה איתנה, הקרבה ותקווה.
יום זה חייב להיות נקודת עצירה - לא כדי לשקוע בצער, אלא כדי להתאחד. המחלוקות הפוליטיות, החברתיות והאישיות שמפלגות אותנו ביום־יום, צריכות לפנות את מקומן לזיכרון משותף ולערבות הדדית. אסור לתת לפילוג להאפיל על החובה המוסרית שלנו להיות ראויים לנופלים - אלו שנתנו את חייהם כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן.
להתבונן בעצמנו כעם
אין ספק שהמשימה הדחופה ביותר היא החזרת החטופים הביתה, אך יחד עם המאבק למענם אסור שנשכח את המשפחות השכולות - אלה שאיבדו את היקר להן מכל. הן ממשיכות לשאת את הכאב יום־יום, ושום הפגנה או דיווח חדשותי לא יכולים להחזיר להן את החיים שהיו להן. חובתנו כחברה היא להקשיב, לתמוך ולהזכיר להן שהן לא לבד.
ביום הזה, 500 ימים אחרי פרוץ המלחמה, עלינו לעצור ולהתבונן בעצמנו כעם - להתחזק באחדותנו, לשמור על מורשת הנופלים ולהמשיך לפעול כדי להיות ראויים להקרבה שלהם. זו חובתנו כלפי הנופלים, כלפי המשפחות השכולות, כלפי עתידנו כאן.
לזכור זה לא רק להתאבל. זה גם לקבל אחריות, להיות טובים יותר, מלוכדים יותר, נחושים יותר – כי זו הדרך היחידה שבה נוכל להבטיח שמותם של הנופלים לא היה לשווא.
הכותב הוא יו"ר ארגון יד לבנים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו