התקרית בה נפלו ז'אבו ארליך וגור קהתי: לצה"ל יש שאלות קשות לענות עליהן

הקמתו של "צוות מומחים לבחינה ולחיזוק המשמעת המבצעית בלחימה", שעליו נמסר הבוקר (חמישי) מצה"ל, הוא מטחנה מיותרת של מלים. אין צורך בצוותים כדי לקבוע את המובן מאליו, ואין צורך בצוותים כדי לעשות את המובן מאליו.

ייאמר מייד: זאב (ז'אבו) ארליך אינו אשם בדבר, ואינו אחראי לדבר. הוא היה אדם סקרן מאוד, שביקש להגיע ללבנון במסגרת סקרנותו, במקרה הזה לביקור בקברו של "הנביא שמעון" שממוקם על-פי המסורת בכפר הדרום לבנוני שמע.

מבחינתו של ז'אבו, מרגע שאושר לו להגיע ללבנון הוא נהג כראוי, ולא מתפקידו לבדוק האם הביקור אושר כנדרש. הבעיה היא עם המפקדים שהכניסו אותו ללבנון, שנושאים באחריות רבה, וכפולה. ראשית, כי הם עשו זאת ללא אישור של אלוף הפיקוד או מפקד האוגדה, כנדרש, ושנית כי הם סיכנו חיים. משימה כזאת, בשטח עוין, דורשת הכנה ווידוא שהשטח נקי מאויב, ובעיקר היא דורשת שהמשימה תהיה ערכית ותצדיק את הסיכון. כל אלה לא נעשו, והמחיר ששולם היה יקר: ז'אבו ולצידו לוחם גולני גור קהתי נהרגו, ומפקד פלוגה נפצע באורח אנוש.

צה"ל יידרש לומר לעצמו ולציבור ביושר האם מותם היה חלק ממשימה הכרחית. אם כן, שיסביר מה היה כל-כך חיוני בהגעה לא מאושרת ולא מאובטחת לאתר ארכיאולוגי שלא הוגדר כמטרה צבאית. אם לא, שיבהיר אילו צעדים יינקטו נגד המפקדים שפעלו ללא אישור, והיו אחראים לאובדן חיי אדם. העובדה שמלחמה היא שטח הפקר אינה מצדיקה התנהגות כזאת אלא להיפך: הסיכון שכרוך בה מחייב זהירות ואחריות כפולות ומכופלות.

היעדר קריטריונים

ז'אבו חויל לאחר מותו, כנראה משום שסבר שהוא נכנס ללבנון במסגרת פעילות מבצעית. גם כאן, הוא אינו אשם בדבר, אבל צה"ל נדרש לתת כמה הסברים. למשל, מדוע הוא מתעקש במקביל שלא להכיר כחלל צה"ל באלון (לולו) שמריז, שנורה בשוגג לפני שנה בסג'עיה לאחר שנמלט משוביו בחמאס, ומדוע הוא מתעקש שלא להכיר כחלל צה"ל בנווט הקרב אסף דגן ששם באחרונה קץ לחייו.

היעדר קריטריונים ברורים הוא מתכון ברור לאובדן אמון הציבור בצבא, עניין שהוא קריטי שבעתיים בעת מלחמה. זה גם מתכון לדרישה עתידית של כל אזרח – ראש מועצה, מומחה כזה או אחר ואפילו עיתונאים – לקבל השוואת תנאים ולקבל הכרה כחללי צה"ל על-סמך התקדים שנקבע כעת.