אירוניה היסטורית: תארו לכם עולם ללא גרעין איראני

בוקר חורפי אחד בשנת 2011, במשרד אפלולי ומוגן היטב, התכנסה קבוצה רבת עוצמה מצמרת מערכת הביטחון של ישראל. מדובר היה בגבי אשכנזי, רמטכ"ל בדימוס; מאיר דגן, שפרש זה עתה מתפקידו כראש המוסד; ויובל דיסקין, ראש השב"כ, שפרש אף הוא זה עתה. אנשים אלה, אשר על כתפיהם רבץ משקל ביטחון המדינה, חשו כי מוטלת עליהם שליחות יוצאת דופן – להציל את העם מהחלטה "מסוכנת ומטורפת" שהתגבשה בלשכות ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק.

הללו, לדעתם, הובילו קו מחשבה מסוכן. נתניהו וברק, שניים שדעותיהם השונות על שלל נושאים היוו פעמים רבות מקור למתח פוליטי, מצאו הפעם שפה משותפת בדבר הצורך במתקפה אווירית על מתקני הגרעין האיראניים. "הדרך היחידה להבטיח את עתידנו היא להכות עכשיו, ללא היסוס", טענו השניים בנחישות.

אולם שלושת הביטחוניסטים ראו את הדברים אחרת. עבורם, התוכנית היתה מעין משחק באש שיכול להצית תבערה אזורית שלא יהיה ניתן לכבותה. הם חשו שהמהלך הזה דומה לאדם המתעורר משנתו באמצע הלילה ומחליט לרוץ ולחצות כביש מהיר – אולי יגיע למקום חפצו, אבל ייתכן גם שייגמר תחת גלגלי הרכבים.

הם האמינו בכל ליבם שהפתרון הנכון טמון ביצירת סנקציות בינלאומיות חריפות על איראן, ובהפעלת כוחות חשאיים כדי לחבל במערכים האיראניים מבפנים, לא בפעולה צבאית פומבית ומסוכנת. במיוחד, הם סברו שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לצאת למבצע כזה ללא גיבוי אמריקני ברור. כדי למנוע את המהלך, דגן ודיסקין, שכבר לא היו כבולים לתפקידם הרשמי, החליטו לפעול בדרכים משלהם: דגן הדליף את התוכנית לאמריקנים, ואפילו התראיין לעיתון ה"ניו יורק טיימס" כדי לוודא שהעולם כולו יבין את הסכנה שבמהלך זה.

ממשל אובמה נחרד - ומיהר להוציא כרטיס אדום לישראל. באותה עת חתר להסכם גרעין עם איראן, שנחתם כעבור ארבע שנים, ביולי 2015. ההסכם לא כלל אי־התחמשות בליסטית של איראן ולא נגע כלל בטבעת האש סביב ישראל, שאת צריבתה אנו חשים כיום. המהלך דאז סתם את הגולל על הפעולה הישראלית.

נותרה שאלה גדולה ומורכבת: האם היתה זו טעות למנוע את ההתקפה? במבט לאחור ברור כי האיראנים לא עצרו לרגע. להפך, הם המשיכו לפתח את תוכניתם הגרעינית, וישראל מצאה עצמה עם אויב חמוש ומסוכן יותר. אם היינו פועלים אז, מול איראן חלשה יחסית ומול הזרוע הארוכה של חיזבאללה שאז עדיין לא היתה מצוידת בעשרות אלפי טילים שכיום מאיימים על כל נקודה בישראל, ייתכן שהיתה נוצרת משוואה חדשה לגמרי מול איראן. היום, כשאנו עומדים מול מציאות קשה, השאלה העולה היא אם חשש לפעולה אז בשל אי־ודאות לא גרם לנו להחמיץ הזדמנות היסטורית.

בסופו של דבר, זהו הפרדוקס הגדול של ההיסטוריה. פעמים רבות דווקא אותם צעדים שמבקשים למנוע "קטסטרופה" מביאים אותה לפתחנו. ישנם רגעים שבהם ההימנעות מהחלטה גורלית עלולה להתברר כטעות חמורה לא פחות מקבלת ההחלטה עצמה.

כשאנחנו מביטים לאחור, אנו תוהים אם התבונה היתה בצד של אלו שהעדיפו את הזהירות, או שמא דווקא בצד של אלו שהיו מוכנים ליטול סיכון נועז במציאות של אי־ודאות. האירוניה של ההיסטוריה היא שלעיתים רק במבט לאחור ניתן להבחין בקווים שהיו אמורים להוביל אותנו קדימה.