הגיע הזמן לטפל בנוח'בות, אבל אין שום הצדקה לאירוע שכזה

"מופקרים". זו המילה שתשמעו מכמעט כל מילואימניק שני שהשתתף בלחימה ברצועת עזה או במשחק המחבואים ההזוי מהכטב"מים בצפון. התחושה, יגיד כל מילואימניק שלישי ורביעי, היא שעולם חזר למנהגו. בתל אביב חזרו לשבת בבתי קפה בזמן שאנשי המילואים טוחנים 100, 200 ואפילו 300 ימים על מדים. התותחים ממשיכים לירות בעוד הקולמוסים נפתחים מחדש, ואת החוקים מכתיבים מאחורי השולחנות, אנשי הפרקליטות.

אפשר להבין את המילואימניקים. בזמן שהם מקיזים דם, פשוטו כמשמעו, מתפלפלים סביבם אנשי משפט שמעולם לא יצאו מקירות משרדם. הציר ההומנטרי מקבל גושפנקה משפטית בזמן שעל הלוחמים יורים טילי RPG, מחבלים נושאי נשק אינם ברי מוות אם אינם מזוהים בתור אנשי חמאס כאילו זה ישנה לקליע שיחדור מבעד לאפוד הלוחם. ומעל הכל האירוע הביזארי ביותר – הניסיון לשפוט אנשים שעזבו הכל בשבעה באוקטובר על מנת להציל חיים כאחרוני המחבלים. הם שרדו את הכאוס, הקריבו את חייהם, והפכו למוקצים על ידי אנשים ששפטו אותם משולחן עבודה.

האירוע האחרון היה הקש ששבר את גב הגמל. אם אכןהחשדות באשר להתעללות במחבלנכונות מדובר באירוע חמור מאוד, מזעזע על פי כל קנה מידה. לוחמי צה"ל אינם שופטים ואינם מבצעי העונש, וגם אם מחבל רצח בברוטליות אדם או משפחה, אין זאת מתפקידם לבצע ככל העולה על רוחם. זו אינה הרוח הישראלית.

בימים הראשונים של המלחמה היינו בכאוס ונעשו פעולות לחימה בתוך שטחי ישראל. מסיבה זו אין שום מקום לבחון מה עשו הלוחמים הגיבורים בזמן אמת. אך כעת אנו כבר לא בכאוס ועלינו להתנהל כמדינת חוק, כלפי עצמנו ולא כלפי אחרים. האבות הגיבורים שיצאו למלחמה הם לא אלו שצריכים לשמש כתליינים, גם אם הדם רותח והזוועות קשות מנשוא. זוהי לא דרכנו.

מצד שני, אירוע זה מוכיח שוב את אוזלת היד של הממשלה, אותה אחת שנציגיה הימניים מיהרו לחבק את הלוחמים. אותה ממשלה שלא לחצה על הגז בחודשים הראשונים כדי לנצח את המלחמה, אותה ממשלה שלא פועלת מספיק כדי לשפוט את הרוצחים הנאלחים ולהוציא אותם להורג, אותה ממשלה שמעדיפה לצעוק במקום לעבוד, היא זו שהעניקה חיבוק למילואימניקים. ראוי לתת גיבוי ללוחמים שמגנים עלינו, אבל חשוב יותר לעשות צעדים אקטיביים במקום לצבור עוד הון פוליטי בעזרת סרטונים בטוויטר.

האירוע בשדה תימן ממחיש כמה המדינה, זו שאמורה לדאוג לנו, כושלת. איך אפשר להאשים את התסכול של מילואימניק ששומר על מחבלי נוחבה נאלחים, ברי מוות, בזמן שהמדינה ממשיכה לגרור רגליים, ומי יכול לכעוס על מילואימניק שעשה כבר תשעה חודשים על מדים, רחוק ממשפחתו, מאהוביו, בזמן שאנשי המשפט עסוקים בהצבת מכשולים בדרכו.

סגן עורך ישראל השבוע אלי ברק פרסם בטוויטר סרטון מטריד ביותר שבו נראה פרופ' אבי שגיא, ממנסחי הקוד האתי של צה"ל, שאומר ללא בושה שהם מנעו מהרמטכ"ל דאז שאול מופז להכניס את המושג ניצחון לערכי צה"ל. "ניצחון איננו תכלית ההגנה על אזרחי מדינת ישראל", אוי לבושה. והוא לא לבד.

פרופ' אבי שגיא, ממנסחי רוח צה"ל, מספר איך הוא וחבריו מנעו מהרמטכ"ל שאול מופז להכניס את הערך "ניצחון" למסמך רוח צה"ל.
זיקוק כל הבעיה של צה"ל בעשורים האחרונים בדקה ועשר שניות.pic.twitter.com/STRE9LlZaC

— אלי ברק (@EliBarak11)July 29, 2024

1,954 שנה עברו מאז שהרומאים לימדו אותנו שאין אבל או בערך, ואנו אבלים על חורבן הבית ההוא גם בימים אלו. זהו הזמן לזכור שאין שני צדדים, אין אולי, יש ניצחון או הפסד. במקום שבו ינסו להביא את שני הצדדים יגלו שהם יהיו בצד המפסיד. פרקליטות, צבאית או אזרחית, שתנסה לגבש תפיסת עולם של "משוואה" תייצר לוחמים מתוסכלים שמרגישים שמדינתם מפנה להם עורף.

אין אבל, אין בערך, אין אולי. יש ניצחון ויש הפסד, יש אויב ויש עמית. ראוי שכל הצדדים יזכרו זאת כעת. הממשלה צריכה לעשות כל שביכולתה כדי לנצח את האויב, בלי אבל ובלי בערך והח"כים צריכים להפסיק עם הפופוליסטיות והאוטומטיות שהפכו את הכנסת הזו לכושלת יותר מכל קודמותיה. והפרקליטות? אנשי הפרקליטות צריכים לעשות רק דבר אחד כרגע – לעשות כל מה שביכולתם כדי לתת ללוחמים לנצח ובמקביל להעמיד את המחבלים הנאלחים הללו לדין ולהוציא אותם להורג על פשעים כנגד האנושות. תנו כבר למדינת ישראל לנצח.