תסמונת פוקס: כשאידיאולוגיה שגויה מובילה את צה"ל

הרבה כבר נאמר על מופע הפרידה הפוליטי של האלוף יהודה פוקס - על רצח האופי שביצע לציבור שלם, על הקונספציה המורעלת שנחשפה בנאומו, ועל החוצפה להפוך מעמד החלפת מפקדים במדים למניפסט של השמאל הקיצוני. אבל ההיבט החמור מכל לא טופל, והוא עצם המינוי והכהונה של אדם כמוהו, למטכ"ל בכלל ולפיקוד המרכז במיוחד.

מינוי שהוא חלק מתסמונת ארוכת שנים, כמו מינוי יאיר גולן לפניו, כמו כהונת ראשי שב"כ מסוימים בדור האחרון, מי שלא אמורים היו להיות מופקדים מלכתחילה על גורלנו. כי עמדותיו האידיאולוגיות המוטות של פוקס אינן חדשות, וברור היה שתפיסת העולם שלו פוסלת אותו מלכהן במטכ"ל בכלל, ובוודאי בחזית המורכבת של יו"ש. בדיוק כפי שצריך היה למנוע מינוי של קצינים בכירים נוספים שעיצבו את חיינו בדור האחרון.

בכמה משפטים חשף פוקס מה הניע אותו כאלוף פיקוד, וגילה, קודם כל, את העוינות התהומית שלו להתיישבות ביו"ש, שאותה ואת מנהיגיה הוא משמיץ בשיטתיות, על לא עוול בכפה. גם השבוע הוא סיפק כותרות כזב לכל מבקשי נפשנו, מבתי הדין של האג ועד חובבי "מהים ועד הנהר".

שוב האשים בכזב שקיימת אלימות גואה של המתנחלים, האשמה שסותרת את נתוני המשטרה ופיקוד מרכז, שנחשפו באחרונה. כך, האלוף היוצא ממשיך להכתים כחצי מיליון איש מהטובים ביותר, שומרי חוק ברובם המכריע, תוך ניפוח תופעה שולית שדווקא הצטמצמה בשנה האחרונה.

הפן האישי הנוסף שחשף פוקס מספק גם הסבר לכישלון החרוץ שלו כאלוף פיקוד. זו אידיאולוגיית ההסתמכות על הרשות הפלשתינית, אשר למרות העובדה שזה 30 שנה הוכחה כחסרת שחר ואובדנית, הפיקוד הבכיר ממשיך להתחפר בה. רק בשבוע שעבר הבאתי, שוב, נתונים לגבי המעורבות המאסיבית של קציני "מנגנוני" הרשות בטרור, לצד אזכור ההסתה השיטתית של ראשיה נגדנו, שמעודדים טרור ומתסיסים כל העת.

אז איך ניתן להמשיך לנגן בעיוורון את התקליט הדפוק של קונספציית אוסלו? זו הרי הסיבה שבגללה פוקס לא הצליח לרסק ולבלום את מפלצת הטרור הגואה ביו"ש. זאת, אף שבניגוד לאלופי הפיקוד של הדרום והצפון הוא לא נזקק לשירותי אמ"ן ו־8200 כדי לדעת מה קורה, למרות שהיו בידיו כל הכלים לעקור את מחוללי הטרור מהשורש.

עכשיו התחדד עד כמה הקונספציה שחשף פוקס בפרידה גרמה לו לבלבל בין אויב לאוהב, לשטום את המתיישבים ולהסתמך על פושעי רמאללה שיעשו לנו את העבודה. בשל כך הוקמו איים הולכים ומתרחבים של טרור בג'נין, בטולכרם, בשכם, ועוד. כך הוא נמנע מלהשתלט על ביצות הטרוריסטים מבעוד מועד, ואפשר לבנות צבא טרור, בייחוד במקומות שבהם לא קיימת התיישבות יהודית דומיננטית. בעניין הזה פוקס לא אשם לבדו - יחד איתו אחראים גם ראשי הממשלה ושרי הביטחון בשנים האחרונות, שנסוגו מריכוזי האוכלוסייה הפלשתיניים, נכנעו לדרישות אמריקניות והפקירו את השטח. רק שלאידיאולוגיה של פוקס שמור חלק מרכזי בכישלון.

מי נותן לאלופים הנחיות

אבל הבעיה החמורה מכל היא לא פוקס אישית, אלא התסמונת שכוללת את עצם מינויו לתפקיד. בצדק הוטחה השבוע ביקורת ברמטכ"ל הרצי הלוי, שנכח בטקס הפרידה ולא הסתייג נמרצות מדברי פוקס, וכלפי דובר צה"ל שדברר את מניפסט הבלע הפוליטי של האלוף היוצא. אבל מי מינה את הקצינים הללו, מי מאפשר להם זה שנים להוביל תפיסת עולם שסותרת את העובדות, ההיגיון ועמדת מרבית הציבור?

חמור מזה - האם בנימין נתניהו וראשי הליכוד הנחו אי־פעם את מערכת הביטחון להתייחס לרשות הפלשתינית כפי שהיא - יריב/אויב שאסור להסתמך עליו? האם הם אסרו על המטכ"ל להמשיך להוביל את קונספציית אוסלו, יום־יום בשטח? בדיוק ההפך - נתניהו נושא, למעשה, את המציאות של אוסלו על כפיים מאז תחילת דרכו כראש ממשלה.  

מעבר לכך, האם מישהו בדק מהם התכנים שמעצבים את תפיסות הקצינים הבכירים בצה"ל במהלך ההתקדמות וההכשרה שלהם? מה מחדירים להם בקורס מ"פים או מג"דים, בסדרות חינוך, בהרצאות ובסקירות? האם מישהו טיפל בשורש המעורבות של גורמים אידיאולוגיים קיצוניים מהשמאל בתוך הצבא, שמעצבים במידה רבה את דרכי החשיבה של הפיקוד הבכיר?  

מעטים הם המקרים שבהם קצינים חצופים במיוחד, כמו פוקס וגולן, מרשים לעצמם לחשוף את הציפורניים הפוליטיות שלהם בעודם במדים. אבל מהו עולמם האידיאולוגי של מרבית הקצינים הבכירים, אנחנו למדים מייד לאחר השחרור. אנחנו שומעים אותם באולפנים פורשים את משנתם ומבחינים בפס הייצור החוזר על עצמו, פס שגוי ומעוות. מרבית הבכירים הם אנשים טובים ומסורים, אבל הם בנו את עולם ההשקפות שלהם על בסיס קונספציה עדרית, ללא מחשבה עצמאית. את התוצאות של החשיבה השגויה הזו ראינו ב־7 באוקטובר, ומאז ועד היום.

אבל מישהו אשם בכך שההכרה של הקצונה הבכירה מעוצבת על ידי צד פוליטי מובהק, בניגוד להשקפות מרבית הציבור והממשלה.

לפרק שוב את הפלמ"ח

על הרקע הזה נדרש, במידה רבה, "לפרק שוב את הפלמ"ח", כפי שעשה דוד בן־גוריון בתחילת ימי המדינה, מסיבות דומות. אבל לשם כך צריך שיהיה בראשנו תואם בן־גוריון, בעוד שהרבה שנים מובילים אותנו, בדרך כלל, בנימין נתניהו וצמרת הליכוד.

מאז עלה לראשונה לשלטון במחצית 1996, נתניהו פעל בדרך כלל ההפך ממה שנדרש כדי להכחיד את התסמונת המסוכנת. לצד ביצוע הסכם חברון של שמעון פרס, חתימה על הסכם וואי, קידום מדינה פלשתינית והפקרת השטח להשתלטות של הרש"פ, נתניהו לא עשה דבר כדי לעצב בדרך שונה את תפיסת מערכת הביטחון.

בדיוק כפי שפעל מול בית המשפט העליון של אהרן ברק וצמרת המערכת המשפטית. עד שהתחיל להסתבך אישית, נתניהו נתן גיבוי מלא להפיכה המשפטית/משטרית של ברק, ובאותה רוח אפשר לרמטכ"לים כמו גנץ, איזנקוט, כוכבי והלוי, לצד אלופים כמו פוקס, גולן ודומיהם, להמשיך לשאת את דגל אוסלו ברמה.

רק כשהסתבך משפטית אישית נתניהו גילה לפתע שיש לו ביקורת על מערכת המשפט. בחזית הביטחונית אותו הדבר - רק עכשיו, כדי לנסות להיחלץ מהאחריות האישית שלו ל־7 באוקטובר, הוא מנהל מערכה נבזית נגד צמרת צה"ל. עד כדי כך, שנציגו עלי אדמות יושב בפאנל החדשות של ערוץ 14 ומשחיר את הרמטכ"ל וצמרתו מדי יום, תוך כדי מלחמה.

יש הרבה מקום לביקורת נגד ראשי צה"ל ושב"כ, הם בהחלט צריכים ללכת, יחד עם נתניהו. אבל ההתנהלות של ביבי אפלה והרסנית, כרגיל. שום דבר לא יונק מסיבות ענייניות, הכל אינטרסים אישיים מגונים. כך יוצא שנתניהו וצמרת הליכוד הם שאשמים בתסמונת יהודה פוקס, ועד שהם לא יוחלפו - לא ניתן יהיה לעקור גם את גידול הפרא הזה מהשורש. √