ביום שישי, סמוך לכניסת השבת, הגיע הרמטכ"ל הרצי הלוי לביקור בעזה. בשיחה שקיים עם מפקדי הכוחות מאוגדה 99 שמחזיקה את מסדרון נצרים, הוא הזהיר כי השקט בגזרה מתעתע. "חמאס עלול להפתיע בכל רגע", אמר. "עליכם להיות מוכנים".

יממה אחר־כך התברר שזאת היתה הערכת מצב מפוכחת מאוד. בגזרת רפיח, שבה מתקיים מאמץ מקביל של אוגדה 162, הצליח חמאס להרוג 8 לוחמים בכלי הנדסי. בשעות הראשונות לאירוע סברו שמדובר במטען רב-עוצמה שגרם לפיצוץ העז, אולם תחקיר ראשוני העלה כי מחבל שיגר פצצת RPG שגרמה לתוצאה הקשה. נראה שדלת הנגמ"ש היתה פתוחה, וכל נוסעיו נהרגו במקום. אירוע דומה, בראשית המלחמה (אז של כוח גבעתי) הוביל ללקחים רבים באופן הפעילות בשטחים שטרם טוהרו סופית, וכעת נבדק אם הם יושמו במלואם באירוע ברפיח.

כמה שעות אחר-כך נהרגו שני לוחמי מילואים מאוגדה 99 במרכז הרצועה. הפעם מדובר היה בשריונרים, שככל הנראה נפגעו ממטען גחון שהופעל לעברם. לצה"ל יש היסטוריה ארוכה עם מטעני גחון בעזה, וגם לקחי עבר רבים, ושוב - נדרש לבדוק אם הם יושמו במלואם. לניסיון המצטבר, שנצבר בדם, יש משקל רב במניעת קורבנות עתידיים, ועל המפקדים לוודא שכל האמצעים והזהירות ננקטים.

שני האירועים האלה משקפים היטב את תמונת המצב העכשווית של הלחימה בעזה. צה"ל נהנה אמנם משליטה מבצעית מלאה בכל חלקי הרצועה, אבל הוא מתקשה לתרגם אותה לכלל הישגים לישראלים בבית. אלה לא רק 120 החטופים שעדיין שם והנהגת החמאס שטרם חוסלה, זה חוסר היכולת להציג הרג יומי של 100-50 מחבלים בממוצע כהישג שיהיה שקול למותם של לוחמי צה"ל.

תסריט מוכר

חמאס התאים את עצמו במהירות יחסית ל"מוד" הלחימה החדש שנכפה עליו כתוצאה מריסוק המבנה הצבאי שלו. הוא עבר ללוחמת גרילה, שמחפשת לנצל את נקודות התורפה של צה"ל. פה זאת דלת של נגמ"ש שלא נסגרה, ושם זה כוח שלא הסווה את עצמו טוב מספיק או ששהה זמן ממושך מדי באותה הנקודה. בשלב הבא, הזהיר הרמטכ"ל, הם יחפרו מנהרות מתחת למוצבים שבהם אנחנו פועלים.

גם ההערכה הזאת נדמית כצופת פני עתיד. לצה"ל אין היום מוצבי קבע ברצועה, למעט מגננים שמשמשים את הכוחות בעיקר לצרכים לוגיסטיים. אבל לא קשה לעשות פאסט פורוורד, ולדמיין מה יהיה בעזה בעוד שנה-שנתיים. בציר נצרים - שעליו נסע הרמטכ"ל ממוצב פגה שסמוך לנחל עוז אל חוף הים - מבצעת האוגדה פעילות דינמית, כדי שלא לייצר לאויב מטרות. אחרי שיגיעו המתקפות של חמאס צה"ל יתחיל למגן את עצמו: כלי הרכב ייעשו משוריינים יותר, השיירות יגדלו, והשהיה הארעית תוחלף בשהיית קבע, במוצבים שילבשו גם הם שמלות עבות של בטון כדי למגן את החיילים מפני רקטות, טילים ומתקפות יבשתיות.

התסריט הזה נשמע מוכר, ולא בכדי: זה בדיוק מה שקרה לצה"ל בדרום לבנון. עזה, מזהירים בצה"ל, תעבור תהליך זהה אם ישראל לא תעביר את השליטה ברצועה לגורם אחר, ותיאלץ לשלוט בה בעצמה. עשרות חיילים ייהרגו בשנה, שלא לדבר על המחיר הכלכלי העצום של השהיה הצבאית ובעיקר של השליטה האזרחית ב־2.2 מיליון הפלשתינים ברצועה.

וזה לא הדמיון היחיד ללבנון של אז. בצה"ל מודאגים מאוד ממשבר בקרב משרתי הקבע, וממשבר גדול עוד יותר בצבא המילואים, בדיוק כפי שקרה באמצע שנות ה־80' לאחר הנסיגה הראשונה בלבנון. את מסדרון נצרים - שמאפשר את ביתור הרצועה - מחזיקות כעת שתי חטיבות מילואים שפועלות תחת אוגדה 99. אחת מהן, אלכסנדרוני, תשלים השנה 250 ימי מילואים. ההתייצבות בשיא, אבל הדאגות של המילואימניקים מונחות על השולחן: דאגות למשפחה, לפרנסה, וכן - גם להיעדר שוויון בנטל.

אל"מ רעות רטיג־וויס היא המח"טית הראשונה בצה"ל שמכהנת כמפקדת חטיבת האש של האוגדה. היא היתה אחת מכמה נשים, קצינות, שהשתתפו בביקור הרמטכ"ל, והבהירו שוב עד כמה הדיון הישן על מקומן של נשים בצה"ל אינו רלוונטי עוד. כשהגיע תורה לדבר, היא העלתה כמה סוגיות מבצעיות, ואז אמרה לרמטכ"ל שאנשי המילואים שואלים על חוק הגיוס. "אנשים מבינים למה הם כאן", אמרה. "הם לא מבינים למה רק הם כאן".

הלוי השיב לה בסוף דבריו, שעסקו בעיקר במצב בעזה וקצת בצפון וביו"ש. הוא אמר כי גיוס חרדים הוא צורך מובהק, משום שכל גדוד שכזה ישחרר אלפי אנשי מילואים בשנה. "אנחנו לא רוצים ללכת קדימה כי זה יפה, אלא כי צריך", הוסיף. "אנחנו לא יודעים לגייס 20 אלף איש ביום אחד, אלא בהדרגה, ועובדים על זה. יכול להיות כאן שינוי משמעותי".

"אנחנו לא רוצים ללכת קדימה כי זה יפה, אלא כי צריך"

לצד הצורך בשוויון ובתגמול הולם, עלה בשיחה גם הצורך בהכרה ובהוקרה של המשרתים. מפקד האוגדה, תא"ל ברק חירם, הזכיר את שנת הלימודים שלו בארה"ב, ואת השתאותו מכך שכל מופע נפתח במחיאות כפיים ללוחמים בקהל ששבו מאפגניסטן. אחר־כך סיפר שביקש לדבר עם עומר אדם, כדי שגם הוא יפתח את הופעותיו בהוקרה דומה. "אם כולם ינהגו כך - בהופעות, בטיסות - זה יעשה משהו", אמר.

חירם צודק, ומהלך כזה ראוי שאמנים רבים גם ישמחו לקדם אותו, אבל הפתרון לבעיה מצוי בממשלה. ובינתיים, נדמה שירושלים מתרחקת מעזה ומתרחקת מגבול הצפון, ובעיקר מתרחקת מהלוחמים ומהמפקדים וממה שמטריד אותם. תכלית למלחמה אין (רפיח תסתיים בקרוב והיא לא תביא את הניצחון המוחלט), וצה"ל ומפקדיו שואלים את עצמם את השאלה שמעסיקה כל ישראלי: לאן ממשיכים מכאן?