יותר מדי סדקים: הציבור שם את המחלוקת מאחור - נתניהו לא

ארבעה חודשים וחצי לתוך המלחמה בעזה, מתבקש לחזור אל מטרותיה שנקבעו בממשלה. בחלקן ישראל עומדת בהצלחה מרובה, בחלקן בהצלחה חלקית, ובחלקן היא מקבלת ציון נכשל.

הראשונה היא פירוק היכולות הצבאיות של חמאס. עד כה פורקו 18 מתוך 24 הגדודים הלוחמים של הארגון. אלו שנותרו - ארבעה ברפיח ושניים במחנות הפליטים במרכז הרצועה (דיר אל־בלח ונוסייראת) - עדיין פעילים. אם להישען על הניסיון שנצבר עד כה בלחימה, יידרשו שישה עד שמונה שבועות עד שהם יפורקו מרגע שתינתן הפקודה להתנפל עליהם.

די עבודה לחודשים רבים

גם כשהגדודים לא יתפקדו עוד כמסגרת צבאית, תיוותר לצה"ל די עבודה לחודשים רבים. חמאס ינסה להשתקם - בעיקר בדרך של פעילות גרילה מקומית שתנסה לבצע פיגועים נקודתיים - וצה"ל ייכנס וייצא מנקודות שונות ברצועה כדי לטפל באיומים שיצוצו, במתכונת דומה לזאת שהתקיימה ביו"ש לאחר מבצע חומת מגן.

מי שמצפה שהטרור יירד לאפס מפזר אשליות מסוכנות. ישראל התמודדה עם פיגועים בעזה גם לפני ההתנתקות, ותתמודד עם פיגועים גם בעתיד - כולל עם ירי ספורדי של רקטות ומרגמות.

המטרה השנייה היא חיסול היכולת השלטונית של חמאס. ישראל אמנם פגעה קשות במוסדות השלטון ברצועה, אבל שליטת חמאס בשטח נותרה איתנה. העובדה שהוא אחראי לאספקת המזון והדלק משמרת בידיו את הכוח, ובעיקר העובדה שראשיו טרם נפגעו וממשיכים להטיל מורא על העזתים.

בהיבט הזה של חיסול הבכירים, ישראל רושמת לעצמה כישלון מוחלט: כל הצמרת החמאסית - יחיא סינוואר, מוחמד דף ומרואן עיסא - עדיין חיה ומתפקדת.

המטרה השלישית היא השבת החטופים. נכון לאתמול המו"מ בנושא תקוע, וכל צד מאשים שהצד השני מסרב לרדת מהעץ. ראש הממשלה אמר שסירב להיענות לדרישות ההזויות של חמאס (הפסקת הלחימה ונסיגה מלאה מהרצועה), אך לא אמר מה כן, ובעיקר חמק מהשאלה מדוע מידר את חברי קבינט המלחמה מקבלת ההחלטות בנושא.

המטרה הרביעית היא מניעת הסלמה אזורית. הלחימה בצפון אמנם מתעצמת, אך ישראל וחיזבאללה מצליחים בינתיים להימנע מגלישה למלחמה כוללת.

סדקים בלכידות בעם

ישראל אמנם הסבה לחיזבאללה פגיעות קשות, בעיקר בקו המגע, אך היא משלמת מחיר כבד בפינוי הנמשך של עשרות אלפי תושבים ובפגיעה בעסקים ובחקלאות בצפון. גרוע מכך, לא ברור איך המצב בצפון ישונה מהיסוד, כפי שהממשלה התחייבה, ומתי זה יקרה.

המטרה החמישית היא שימור הלגיטימציה הבינלאומית למלחמה. בתחום הזה יש הישג וגם שחיקה: מחד, ישראל זוכה לגב מספיק שמאפשר לה להמשיך להילחם. מאידך, היא אוספת בהתמדה כרטיסים צהובים שעלולים להתחלף בכרטיס אדום. מבין כל אלה, מטרידים במיוחד העימותים הגוברים עם ארה"ב ועם מצרים, שמחייבים שיפור מיידי כדי לצמצם בעיות עתידיות.

מעל לכל אלה מדאיגים הסדקים בלכידות בעם. ב-7 באוקטובר היה נדמה שישראל שמה את כל המחלוקות מאחוריה ויצאה להילחם כגוף אחד. זה עדיין קיים בצה"ל ואצל המוני המתנדבים, אך המערכת הפוליטית מתרחקת משם בהתמדה.

נאה דרש נתניהו כשביקש לא להקשיב למי שמנסים לפלג: יהיה נאה יותר אם ייתן דוגמה אישית ויתחיל גם לקיים זאת בעצמו.