לאחד כוחות, לרתום את קהיר: מה ייתן לישראל מרחב לגיטימיות לפעולה ברפיח?

הוויכוח שהתפתח בסוגיית רפיח מלמד שישראל נקלעה למצוקה אסטרטגית במלחמה בעזה. כדי להיחלץ ממנה עליה לנקוט שלושה צעדים מיידיים: לאחד כוחות מבית, לשתף פעולה עם ידידים מבחוץ, ובעיקר לעבוד יותר ולדבר פחות.

לאיש בישראל אין ספק שצריך לפעול ברפיח, מהטעם הפשוט שבלי פעולה ברפיח חמאס לא יוכרע לגמרי. ערב המלחמה מנה צבא חמאס 24 גדודים. 18 מהם לא מתפקדים יותר כמסגרת צבאית, שניים פעילים עדיין במחנות הפליטים במרכז הרצועה, שבהם צה"ל לא פעל (דיר אל־בלח) או פעל חלקית (נוסיראת), וארבעה פועלים עדיין ברפיח.

כאשר גדודי רפיח יפסיקו לתפקד, תוכל ישראל להצהיר כי פגעה בעיקר כוחו הצבאי של החמאס. יהיו לו עדיין אלפי לוחמים חמושים, אבל זה כבר יהיה ארגון טרור שיפעל בשיטות של גרילה ולא צבא מסודר. בהמשך לכך, כאשר ייפגעו התשתיות השלטוניות ברפיח, לא יהיה עוד מחוז אחד ברצועה שבו ישראל לא טיפלה, כחלק מהחלטתה לגדוע את שלטון החמאס בעזה.

לפעולה ברפיח יש סיבה נוספת: ציר פילדלפי. פעילות עומק בו, שתפגע במערך המנהרות, תיתן תקופה ארוכה יחסית של שקט מבחינת הברחת אמל"ח לרצועה, פרק זמן שבו תינתן לישראל הזדמנות לחפש פתרונות אחרים – פיזיים, טכנולוגיים – שישפרו את ההתמודדות עם סוגיית ההברחות.

כדי להתמודד בהצלחה ברפיח נזקקת ישראל לפתור שתי בעיות: הראשונה,1.4 מיליון פליטים שנמצאים בעיר, לאחר שנדחקו אליה מצפון הרצועה ומחאן יונס. צה"ל לא יכול לפעול, לתקוף ולהשמיד כשיש סביבו כל כך הרבה אנשים שעלולים להיפגע, ועליו לשנע את האוכלוסייה צפונה או מערבה בטרם יפעל. זה תהליך שיימשך כמה שבועות, ודורש תכנון מוקדם ותיאום בין שלל גורמים – ישראליים ובינלאומיים.

הסיבה השנייה היא מצרים, שחוששת כי הפליטים יחצו את הגדר לשטחה וישתקעו בה. בימים האחרונים תגבר צבא מצרים את נוכחותו לאורך הגבול, ובמקביל – כפי שנחשף בשבוע שעבר ב"ישראל היום" – הזהירה קהיר את ישראל כימבצע ברפיח יוביל להשעיית הסכם השלום בין המדינות. גם וושינגטון התריעה בפני ישראל מפני פעילות בגזרת רפיח, מחשש לאסון הומניטרי ולפגיעה במארג היחסים המדיני־ביטחוני העדין באזור.

חזית קרה

ישראל צריכה לפעול על פי השיקולים הביטחוניים שלה, אבל היא לא מתנהלת בוואקום. התיאום עם מצרים חיוני, וכך גם התיאום עם ארה"ב, אירופה ומוסדות בינלאומיים שונים שיידרשו לסייע בפתרונות לאוכלוסייה הפלשתינית. ככל שישראל תעמיק את השיח הזה, היא תצבור יותר מרחב לגיטימיות לפעולה ברפיח. בהקשר המצרי זה קריטי גם לעתיד: קהיר מתעבת את חמאס לא פחות מישראל, ושיח פתוח וכן עימה ירתום אותה כבעלת ברית נאמנה לפתרונות שימנעו את שובו לשלטון.

לסוגיית הפעולה ברפיח יש נדבך נוסף, שנוגע לחטופים. פעולה שבה יובהר להנהגת חמאס כי אין לה יותר לאן לברוח וסופה קרב. יש שיראו בכך מנוף לחץ לקידום עסקה לשחרור החטופים, ויש שיסברו שזה דווקא מסכן את חייהם. שתי הגישות לגיטימיות, וההערכה צריכה להיות עניינית: אם ניתן לבצע עסקה במחיר ובזמן סביר, יש לבצעה ולדחות את רפיח להמשך; אם לא ניתן לבצע עסקה, צריך להתחיל בשיח עם הגורמים שצוינו כדי להגיע גם לרפיח מוקדם ככל הניתן.

כל אלה מחייבים סנכרון פנימי ואמון גבוה בין המערכות בישראל - שני מצרכים שלרוע המזל לא קיימים כיום. החשדנות בין הממסד המדיני לביטחוני מרקיעה שחקים, ועלולה לאיים על מימוש יעדי המלחמה. כאשר מוסיפים אליה את החזית הקרה שנושבת לעבר ישראל מבירות העולם ואת הפיחות במעמדה, מדובר באתגר שמחייב את כל הנוגעים בדבר לשים כל אינטרס זר בצד – פוליטי, אישי – ולהתמקד אך ורק במלחמה ובהצלחתה.