"משהו עוד יקום מתוך כל הדם הזה"

"בלדרי הגורל", כפי שכינה פעם המשורר יצחק שלו את "המבשרים" מקצין העיר, נדדו אתמול שעות ארוכות בין שכונות ורחובות כשבשורת האיוב בפיהם. הם קפאו, מחסירים פעימה "...מול דלתות. להניח עוד רגע/ לאלה, הצאן שמעבר... / ואחר כך – לדפוק, כל אצבע שלך, כאת החופר את הקבר" (יצחק שלו, נער שב מן הצבא, "קצינת העיר").

ואין לנו מילות ניחומים, זולת חיבוק אוהב, זיכרונות והמשך ה"יחד" שאנו מחויבים בו. ובעיקר משפט נדוש אחד שנכון ואמיתי מתמיד: "מותם לא היה לשווא", כי "משהו", כדברי המשורר בן ימינו אליעז כהן, "משהו עוד יקום מתוך כל הדם הזה".

אייל ואיליי, מתן וניר, סדריק, שגיא וברק, ושאר החיילים שנהרגו אתמול ושלשום ובשלושת החודשים האחרונים, נפלו כדי שאנו כאן, במדינת ישראל ובארץ ישראל - ארץ הייעוד והמקלט של העם היהודי - נוכל להמשיך ולהתקיים וליצור, לצחוק ולבכות.

הם נפלו במלחמה שאין צודקת ממנה, מול הרוע, הרשע והאופל בהתגלמותם. הם מסרו את חייהם למען כולנו, כדי שנוכל לתקן כאן את מה שטעון תיקון, ולבנות מחדש את העוטף, להשיב לשם וליישובי הצפון את התושבים. כדי שליהודים תהיה תקומה בארצם. כדי שנוכל למגר, פשוטו כמשמעו, את מי שמבטיח יום־יום להשמיד אותנו.

מלחמת העצמאות השנייה

מעולם לא היה המשפט "מותם לא היה לשווא" נאמן יותר למציאות, כן ואמיתי, ללא בדל ושמץ של "מן השפה ולחוץ". מבחינות רבות, זו היא מלחמת העצמאות השנייה שלנו. מלחמת אין ברירה, שנועדה להגן על הבית האישי והלאומי, ולהרתיע אויבים אחרים סביבנו, שממתינים לראות כיצד נסיים את המלחמה הזאת. האם ניפול או נקום.

חיילינו נפלו ולא לשווא, כדי שנוכל לתקף מחדש את צדקת הדרך שלנו, של הציונות ושל הזהות היהודית, ולהשיב את היחד ואת האחדות אל שורותינו. כל אלה ייכתבו מחדש בדמם של אלקנה מקריית ארבע, יואב מיהוד, ניקולס מירושלים ורפאל מפרדס חנה־כרכור; הם וחבריהם, מכל קצות הארץ.

אם יבוא השטן וינסה להקהות את מוחנו ולסכסך בינינו מחדש, אם יעז מישהו לטעון שמותם היה חלילה לשווא, נספר לו שרק בזכותם, במוקדם או במאוחר, מרבית החטופים יגיעו הביתה; שבזכותם הנאצים החדשים מחמאס שטבחו ואנסו והתעללו בנו יוכו וימוגרו. נקרא באוזניו את נבואת זכריה: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ".

אם יבוא השטן וינסה להקהות שוב את מוחנו, נבשר לו שבזכות הנופלים תשוב השגרה, ונחיה אותה מחדש. נחשב מסלול מחדש, ונמשיך לבנות וליצור וללדת ילדים. הנופלים הם חוליה בשרשרת "מגשי הכסף" שעליהם ניתנה לנו ומתקיימת מדינת היהודים.

בזכותם אנו זוכרים שה"מובן מאליו" אינו עוד כזה. בזכותם נמגר לא רק את האויב החיצוני, אלא גם את האויב הפנימי, בתוכנו: את יצר הפלגנות והמריבה והדם הרע. נדע לשמור על היחד שלנו כאן, לא רק בימי חירום ומלחמה אלא גם בסתם יום של חול, כי נשבענו ש"משהו עוד יקום מתוך כל הדם הזה", או כדברי הנביא: "אֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי".