המתח בין הדרג המדיני לצבאי: בלי אחריות משותפת לא נשיג ניצחון

אתרי החדשות עסקו אתמול בהרחבה בסוגיית הבידוק הביטחוני למטעני התרופות שהוכנסו לרצועת עזה. הדיווח הידרדר במהרה להטחת האשמות בין לשכת ראש הממשלה למערכת הביטחון. ברור לכל שלא מדובר בנושא מרכזי לניהול מלחמת חרבות ברזל, אבל בכל זאת הוא עמד במוקד תשומת הלב הציבורית, משום שהוא חשף, שוב, את המתח שהולך ומתפתח בין הדרג הצבאי לדרג המדיני.

לא מדובר בהמצאה חדשה. המתח הזה תמיד ליווה את מערכת היחסים בין צה"ל להנהגה הפוליטית. אולם במצבי מלחמה, ובמיוחד כאשר המערכה מתארכת או נראית כמסתבכת, המתח הזה עלול לטמון בחובו פוטנציאל למשבר אמון מסוכן.

באביב 1974, כאשר הוצגו לממשלת ישראל מסקנות הביניים של ועדת אגרנט שקמה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, יצחק רבין היה שר העבודה והביע התנגדות עקרונית למסקנות הוועדה. התנגדותו התבססה על הטענה שבין הדרג הצבאי לדרג המדיני חייבת להתקיים אחריות משותפת לקבלת ההחלטות ולתוצאות הפעולה, והוא טען שהוועדה התעלמה מחשיבותה של האחריות הזאת.

אחרי כמה חודשים התמנה רבין לתפקיד ראש הממשלה ותיאר כיצד נאלץ להתמודד עם משבר האמון שחוללה ועדת אגרנט בין הגנרלים לחברי הממשלה. "זמן רב היה דרוש לממשלה ולי, כראש ממשלה, לתקן את הפגם החמור שוועדת אגרנט הטילה בחיינו", כתב רבין בספרו "פנקס שירות". "חשתי כל הזמן בגילויים של חוסר אמון מצד הרמטכ"ל מוטה גור. בלבו אמר, ואף התבטא כך, שאם יקרה משהו, 'אשאר בודד כנושא אחריות בלעדית'. לכן, מוטב לו להצהיר הצהרות פומביות ובלבד שלא יישאל לאחר מעשה 'אתה אחראי?', 'היכן היית?', 'מדוע לא הזהרת?'".

האחריות להתגבר על המתח המובנה בין הדרג הצבאי למדיני ולעבוד יחד בהצלחה מוטלת שווה בשווה על שני הצדדים. אחדות כזאת היתה, למשל, בזמן במלחמת העצמאות, כאשר דוד בן־גוריון ידע היטב שהוא יכול לסמוך על מפקד חזית ירושלים משה דיין, להתאים את פעולותיו לאילוצים המדיניים של ראש הממשלה, ובמיוחד לאילוצים שבן־גוריון היה מנוע מהגדרתם במפורש.

בזמן מלחמה, ובוודאי בזמן מלחמה מתארכת, איש אינו יכול לצפות מראש את תוצאות הקרבות ואת המגמות המתפתחות. מעטות המלחמות המתנהלות על פי תוכנית סדורה שלא מתעדכנת כלל. לכן, כשבוחנים את מהלכי מלחמת חרבות ברזל, מתחייבת בחינה של מטרותיה כפי שהוגדרו בראשית הדרך לצד התאמתן למציאות המשתנה. בחינה זו מוטלת במקביל גם על הפיקוד הצבאי וגם על ההנהגה המדינית ויש לקיים אותה תוך פתיחות לנקודות מבט שונות, אמון הדדי ואחריות משותפת.

גם כאשר המטרות נשארות ללא שינוי, וגם אם הסמכות לבחון אותן היא כמעט במלואה של הדרג הצבאי, הרי שבחינתן המשותפת לאורך המלחמה מעניקה להן תוקף מחודש. זה בדיוק מה שעשה הרמטכ"ל בעת המעבר משלב ב' לשלב ג' במלחמה. אולם בלי אחריות משותפת, הן של מערכות הביטחון והן של הדרג המדיני, ישראל לא תשיג את הניצחון המיוחל במלחמה הארוכה והמורכבת שבעיצומה אנחנו נמצאים.