גדולת צבא העם : גורל המלחמה תלוי במידה רבה בציבור

חלק גדול מהתסכול שמורגש בשלב זה של המלחמה הוא דווקא בגלל הצלחות והתפתחויות, שקשה היה להאמין ב־7 באוקטובר כי יקרו. למעטים היתה תמונה משוערת לגבי מראה המלחמה אם צה"ל ייכנס למבצע קרקעי בעזה.

עד מתקפת חמאס, המקור של מדיניות הביטחון הישראלית היה בהנחות יסוד מימי יצחק רבין ז"ל. בסוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90 החברה הישראלית, ובתוכה צה"ל, שקעה בתודעת חולשה וחוסר מסוגלות: אין פתרון צבאי לטרור, רק פתרון מדיני. שני דורות של קציני צה"ל עברו את האינדוקטרינציה הזאת. הימים היו פוסט מלחמת לבנון הראשונה, שנות האינתיפאדה הראשונה והסקאדים של סדאם חוסיין במלחמת המפרץ. רבין רץ מדירתו בשכונה טובה מעבר לירקון למטה למקלט; העדויות הן שהוא הגיע למסקנה שהחברה הישראלית חלשה ולא תעמוד בעידן הטילים. הוא לא היה מסוגל לראות את חיילי צה"ל במחסומים; והוא אמר בשיחות שונות שהוא לא רואה בעתיד נכונות להקרבה כמו שהיתה בעבר, ולכן - אוסלו.

זה כנראה גם היה מקור ההערכה של מנהיגי חיזבאללה וחמאס בגיבוי איראני. אלא שאז, נוסף על ההפתעה הנוראה של המתקפה הג'נוסיידית בנגב המערבי, התגלה צבא העם. הריצה של לוחמים מכל הדרגות, מאלוף ועד טוראי, ליישובי עוטף עזה. מרבים לשקוע בפרטים של המחדלים המודיעיניים והמבצעיים, אבל בסוף - אותו צבא העם של לוחמים שהגיעו בהתנדבות השתלט על השטח ועל היישובים בתוך כשלושה ימים. זה היה דומה מאוד לתחילת המלחמה ב־1973 ברמת הגולן, כאשר רוח ההקרבה והאלתור אינה נופלת ואף עולה על זו של לוחמי 73'.

אחר כך הכניסה של צוותי הקרב החטיבתיים לתוככי עזה. לאף אחד לא היה מושג איך יתפקד צבא העם בלחימה עם מחבלי האיינזצגרופן האסלאמיסטיים בשטח הבנוי ובתווך התת־קרקעי, קרי רשת המנהרות. צבא העם אינו צה"ל. צה"ל הוא ממסד צבאי, הוא אליטה של אלופי המטכ"ל וכו'. צבא העם אלו יחידות החי"ר והשריון, ההנדסה, אוגדות המילואים, יוצאי הצנחנים וגבעתי, נח"ל וגולני, שחלק לא מבוטל מתוכם צעדו ברגל אל שדה הקרב כי לצה"ל לא היה מספיק כסף לצייד אותם ברק"ם המתאים, הנמ"ר.

כל מי שרצה לשאוב כוח ולהתעודד ירד דרומה. אני פגשתי את לוחמי חטיבה 5 שנלחמים בימים אלה בחאן יונס ובנותיה. זה היה כשבועיים וחצי לפני תחילת "התמרון הקרקעי", כפי נקרא מהלך כיבוש רצועת עזה וטיהורה. אלה מילואימניקים שחלקם עוד זוכרים את קרב ג'נין מחומת מגן ב־2002. הם בטחו ביכולתם, אבל היו מודאגים שלמעלה מתחילים להתגלות סדקים והיסוסים. כעבור שלושה שבועות פגשתי את לוחמי המילואים של חטיבה 14 שריון. זו היתה תערובת של התעלות להיכנס עם המח"ט טל אלקובי לצפון הרצועה, עם זעם על כתמי הזוועה שעוד נראו היטב בבסיס היציאה, בחמ"ל התצפיתניות ובמיגוניות.

מלחמה מלמטה למעלה

זו מלחמה מלמטה למעלה - מהלוחמים בדחיפה חזקה לפיקוד הגבוה ולדרג המדיני. ועכשיו, כשאנחנו יודעים שצבא העם יודע להילחם ועושה את זה במקצועיות וברוח הקרבה חרף כל התחזיות השחורות שריפו ידיים בשנים האחרונות, גורל המלחמה תלוי במידה רבה בציבור. האמריקנים פועלים לפי הספר האימפריאליסטי הקלאסי: מזרימים לצד אחד, ישראל, תחמושת וקצת נשק; ואת הצד השני, האסלאמו־נאצי, הם מתדלקים באספקה ובגיבוי מורלי ומדיני.

יש באליטה מי שעוסקים בפלגנות ועושים זאת בשיתוף עם ממשל ביידן, שמודאג מהקול הערבי במישיגן ובמדינות מפתח אחרות. רה"מ נתניהו מחזיק כרגע לבדו את המלחמה. כי גנץ וחבריו כבר רופפים. הרבה מאוד תלוי עכשיו בלחץ הציבורי להתמיד, גם אם יותר לאט, עד חיסול חמאס ומניעת שובם של תושבים עזתים לאזורים מסוימים בצפון הרצועה ובמזרחה.