קצת אחרי ארבע אחר הצהריים בשבת שעברה, אי שם בפאתי חאן יונס. דיווח בקשר על מציאת רקטות בבית שפלוגה ג' סיימה לסרוק; כרמי, מג"ד ,71 קופץ לנקודה. אנחנו מגיעים, מאתרים אמצעי לחימה נוספים וחומרי מודיעין, יוצאים מהבית לרחוב - ואז נפתחת לעברנו אש. נכנסים מאחורי מחסים ומחפשים את מקור הירי.
הכוח של ג' מזהה את הבית עם המחבל. המג"ד מנהל את הלחימה בקור רוח מעורר השראה, מקדם לעבר הבית שני טנקים שיורים פגז מדויק למטרה. מלך הקרב שלנו, הD-9 מגיע ומבצע חישוף למרחב הקרוב כדי לוודא שאין פירי מנהרה ממולכדים. רק לאחר מכן, כרמי נותן את פקודה ללוחמים להיכנס. האיום הוסר ללא נפגעים לכוחותינו.
כך נכון לעבוד: לאט ובטוח ככל האפשר. לשם כך נדרשים אורך נשימה וזמן - המצרכים המבוקשים ביותר בשדה הקרב. אין חשמל בחאן יונס וגם לא מים זורמים, אבל אלו לא הדברים שיפריעו לנו כדי לתקוף ולהשמיד את האויב שאת אכזריותו ראינו בעינינו בין בתי כפר עזה ב-7 באוקטובר.
נקודת הזמן שאנו נמצאים בה מאתגרת מאוד. אנחנו במלחמה מסוג שלא הכרנו, בשטח בנוי וצפוף עם עיר תת קרקעית שלמה. אחיות ואחים שלנו שנמצאים שם בידי האויב, ומשך הזמן שאנחנו לא בבית - ארוך מאוד.
חיילי המילואים נמצאים בחוד של חזית הלחימה, וכדי שהחוסן שלהם יישמר, החברה הישראלית חייבת להיות כאן עבורם באופן מלא וברור. זה בידיים שלך, שקוראת עכשיו "ישראל היום" בבית קפה; זה בידיים שלך, שקורא כעת את העיתון בסלון הבית. אנחנו צריכים אתכם איתנו, וכמו כל דבר בצה"ל, נחלק את זה לשלוש משימות.
חיבוק למשפחה
המשימה הראשונה היא החיבוק למשפחה שנותרה בעורף בזמן שאנחנו כבר כמעט 80 יום מגויסים בצו שמונה, והחזרה שלנו לשגרה עדיין אינה נצפית באופק.
בחודש הראשון של המלחמה היתה ישראל כולה חזית, בחודש השני השגרה החלה לחזור לאיטה, ועכשיו המדינה בשגרה מלאה - וטוב שכך. בתי הקפה מלאים, הלקוחות חזרו לחנויות וזה מצוין, ככה מנצחים טרור. אבל בת הזוג של המילואימניק נשארה לבד, עם כל המשימות השוטפות של הבית והעבודה. זו יכולה להיות השכנה שלך, האחות, או חברה לעבודה.
מגיע לה שנצדיע לה, שנעזור לה עם הילדים שאבא שלהם עדיין במילואים והם שואלים את אמא מדי יום "מתי אבא חוזר?" ו"מי לוקח אותנו היום לבית הספר?". אפשר גם רק לדפוק בדלת עם עוגה לכבוד שבת ולומר לה "תודה, תודה שאת משלמת מחיר עבור כולנו".
המשימה השנייה היא הגיבוי בעבודה. זה נכון שאף אחד לא יכול לפטר מילואימניק כשישוב מהמלחמה, זה החוק וזה בסדר, אבל זה ממש לא מספיק. המילואימניקים בחזית עצרו את חייהם באופן מוחלט. הם מסכנים את נפשם גם ברגעים אלו עבור עם ישראל, והדבר האחרון שמגיע להם זה לקבל מהבוס חצי נזיפה על כך ששאר החבר'ה כבר שוחררו ממילואים וחזרו לעבודה - ורק אתה, הפראייר, נשארת בחזית. זה לא לגיטימי.
ועוד משהו מאיתנו למעסיק היקר: אנחנו מבינים שהעסק צריך להמשיך לעבוד, והבאת ממלא מקום למילואימניק. אבל תבטיח בבקשה שזה לא יהיה על חשבונו, תגיד לו שהוא גיבור ושהתפקיד שלו שמור ליום שישוב.
כולנו כאן, כתף אל כתף
ומשימה אחרונה, פשוטה אבל משמעותית לא פחות: בבית חאנון ובחאן יונס, בגבול לבנון ובאיו"ש, אנחנו נלחמים יחד כתף אל כתף. יש פה את כל המגוון הרחב והיפה שיש לנו בחברה הישראלית. כולם נמצאים פה. ב-7 באוקטובר נזכרנו כולנו שאנחנו עם אחד, משפחה אחת. ברגע האמת כל המחלוקות המעיקות התאדו. התאחדנו וזינקנו יחד לקרב כדי להגן על המדינה שלנו.
גם השיח היה כזה, מאחד ומחזק. בואו נשמור על הביחד הזה עד שנסיים את המלחמה ונחזור הביתה בשלום. השיח ברשתות החברתיות משפיע על הרוח, על החוסן האזרחי ועל הדבקות במטרה שלנו. זה בידיים שלנו, לראות טוב, למצוא את נקודות האור החיוביות ולהיות מרוכזים בגאווה שלנו בעם הזה ובלוחמיו.
בשם כולנו, תודה.
השיח ברשתות החברתיות משפיע על הרוח, על החוסן האזרחי ועל הדבקות במטרה שלנו. בואו נשמור על הביחד עד שנסיים את המלחמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו