המתווה המוצע בלבנון הוא משחק ב"נדמה לי"

מאחורי הקלעים, בחסות עצימות הלחימה בדרום, ארה"ב וצרפת "תופרות" עכשיו מתווה לצפון שעלול להיות הבסיס למחדל ולאסון הבא. זהו מתווה שרחוק מניצחון, או אפילו מתמונת ניצחון, וחמור מכך - הוא לא באמת יאפשר חזרה בטוחה של רבבות המפונים לבתיהם.

כותרת המגעים הבינלאומיים שמתנהלים עתה היא אמנם מימוש החלטה 1701 של האו"ם והרחקת חיזבאללה מצפון לליטני - אך זהו מינימום בעייתי, שכן המרחק בין "ברך הליטני" לאצבע הגליל הוא כ־4 ק"מ בלבד, בעוד אזורים אחרים של הליטני מרוחקים יותר מהגבול. גם אם נזרום עם "מתווה הליטני" - מתברר שהצהרות לחוד ומו"מ לחוד.

למרות הדיבורים על כך שהליטני יהפוך לחיץ בין ישראל לחיזבאללה, המו"מ הנוכחי מתנהל על הרחקת חיזבאללה קילומטרים ספורים בלבד מקו הגבול בין ישראל ללבנון, 5-7 ק"מ לכל אורכו. 85 אלף תושבי הספר הצפוני, שהיו לפליטים בארצם, יוכלו אמנם לשוב לבתיהם כשאינם רואים עוד את חיזבאללה מבעד לחלונם - אבל חיזבאללה, ממרחק קילומטרים אחדים בלבד, יראה אותם היטב.

ישראל, שנכנסה למו"מ בלחץ אמריקני, משחקת ב"נדמה לי". יתרה מזאת: לפי ה"פתרון" - הגורם הצבאי שיתפרס לאורך הגבול יהיה צבא לבנון, או "גם צבא לבנון", שההבדל בינו לבין חיזבאללה מטושטש, ולעיתים כלל לא קיים. שיתופי הפעולה בין השניים בעבר הזיקו לנו לא פעם יותר משהועילו, ומדובר למעשה באותה הגברת בשינוי אדרת.

מה שחמור אף יותר, הוא שלא ברור אם התשתית הצבאית שהשלוחה האיראנית על גבולנו הצפוני צברה לאורך השנים תפורק. מדובר בבורות שיגור, במערות ירי ובמאגרי נשק, וזאת עוד מבלי שדיברנו על 150 אלף הרקטות ועל הנשק המדויק והמתוחכם של צבא הטרור השיעי.

את תמצית הבלוף ניסח בכיר במשרד החוץ בדיון בכנסת בערך כך: אנו מרחיקים את חיזבאללה מטווח הראייה של תושבי הצפון, שלא יראו קנים של רובים מהחלון, אך לא מטווח הירי (זאב קם, "בשבע"). הגישה הזאת מזכירה עוד משחק ב"נדמה לי", שמתנהל בימים אלה מול האמריקנים, ושגם אליו ישראל נשאבת. הדברים באו לידי ביטוי בדברי ראש המל"ל, צחי הנגבי, שלפיהם הרש"פ, לאחר רפורמה מהותית, תוכל למלא בעזה את התפקיד שמייעדת לה הקהילה הבינלאומית.

אבל הנגבי טועה. לא הרשות ומנגנוניה זקוקים לרפורמה, אלא הציבור הפלשתיני. רש"פ ישנה או מחודשת לא תעלה ולא תוריד. שורש הבעיה הוא האוכלוסייה הפלשתינית, ששונאת אותנו, מאדירה טרור, סוגדת ל"שאהידים", מחויבת לזכות השיבה ולקץ המדינה היהודית, עולצת מול הטבח ומוכנה למסור את רוביה לחמאס. זה מה שהם אומרים. צריכים רק להקשיב ולנהוג בהתאם.

הסיפור של לבנון עלול להיות דומה, כי ישראל שוב מספרת לעצמה סיפורים ומוכנה להישען על זרים, במקום על עצמה. זאת, אף שהניסיון שלה עם כוחות זרים לאורך גבול הצפון הוא גרוע. הבעיה לאורך גבול לבנון היא בעיה ביטחונית, ציונית ואנושית, וצריך להתחיל לדבר עליה בשקיפות. לפחות לפי תוכני המו"מ עתה, ההסדר שמתרקם רחוק מקווי המתאר שמוצגים, ולא עומד במינימום המתבקש.