גבריאלה חזרה מהשבי: "מה שהחזיק אותנו זו התקווה שעושים הכל למען שחרורנו"

גבריאלה ליימברג שחזרה משבי חמאס אחרי שהוחזקה בעזה 53 ימים, סיפרה הבוקר בראיון לרשת ב' על הימים בשבי ועל הדאגה לקרוביה שנשארו עדיין שם.

"נחטפתי יחד עם המשפחה שלי, עם הבת שלי מייה ועם אחותי קלרה מרמן, אח שלי פרננדו ולואיס הבן זוג של אחותי קלרה. היינו אצל אחותי גרה בניר יצחק. החטיפה הייתה אירוע מאוד טראומתי. לקחו אותנו לעזה. היינו שם 53 יום. אח שלי פרננדו ולואיס נמצאים עדיין בשבי".

ליימברג סיפרה: "היינו כל הזמן ביחד. נפרדנו מהם ביום ששחררו אותנו. אנחנו מאוד מקווים שהם בסדר. במשך כל התקופה מה שהחזיק אותנו זו המחשבה שכל המדינה ועם ישראל עושים הכל כדי שמי שצריך לקבל את ההחלטות יקבל את ההחלטות הנכונות ויגיע למשא ומתן ולשחרור. זה מה שהחזיק אותנו. זו התקווה. אני רוצה להאמין שהם מחזיקים באותה תקווה".

גבריאלה נשאלה על המידע שהגיע אליהם בשבי: "בשלב מסוים קיבלנו מאלה ששמרו עלינו מידע לגבי משא ומתן לשחרור נשים וילדים, ושחרור אסירים נשים ומתחת לגיל 18 שנמצאים בכלא בישראל".

היא תיארה את שיגרת יומם בשבי: "בגלל שהיינו ביחד חמישתנו הרבה דיברנו בנינו. ידענו מה השעה לפי המואזין, התפילות שלהם. ידענו לפי זה מתי זה בוקר, מתי צהריים. אני לא רוצה להגיד מה התנאים ואיפה היינו. לא הצלחנו לישון בלילה בגלל הפצצות. לפעמים זה היה מאוד קרוב. פחד מאוד גדול מזה. רק רצינו שהלילה ייגמר כי במשך היום היה בכמויות קטנות יותר. היה זמן לישון במשך היום.

"היה סדר יום של ארוחת בוקר, אח"כ ארוחת צהריים, ארוחת ערב. בין לבין מנוחה. שיחות בנינו. לפעמים שיחות גם איתם בדרך שיכולנו לתקשר. לא דברים עמוקים מדי. עניין אותם החיים בחברה בישראל כמו שאנחנו רצינו להבין על החברה שם. זה היה כדי להעביר את הזמן.

"בהתחלה התחלפו השומרים ואח"כ זה היה אותם אנשים. אנחנו היינו באותו מקום כל הזמן".