ב-7 באוקטובר, עם תחילת המתקפה הרצחנית של חמאס, מיהר מפקד גדוד 605 של ההנדסה, סא"ל יחיאב, לעלות על מדים ולהגיע צפונה, שם היו לוחמיו, כדי להגן על תושבי קו העימות מניסיון של חיזבאללה לנצל את המצב.
יומיים לאחר מכן הוא כבר נפצע באורח קשה בהיתקלות עם חוליה של חיזבאללה, כשכדור פילח את בטנו ושבר את צלעותיו. הוא הוגדר כפצוע קשה והובהל לבית החולים, ושם הוכנס לניתוח דחוף. אך כל זה לא מנע ממנו להחליט שהוא חוזר ללחימה לאחר שבועיים בלבד של החלמה, וכיום הוא מפקד על הגדוד שלו, בלב סג'עייה.
"באותה שבת ארורה חששנו מאוד מפני תרחיש דומה בצפון", מספר יחיאב בראיון מיוחד ל"ישראל היום". "ביומיים הראשונים היינו בגזרה שלנו לבד, אבל ב־9 באוקטובר כבר הגיע גדוד מילואים לתגבר אותנו. בשעות הצהריים באותו היום קיבלנו התרעה על חוליה שאמורה לחדור", הוא נזכר. "בשלב הזה זה כבר לא היה בגזרתי, אבל בגלל שאני מכיר את הגזרה החלטתי להגיע. החשש היה שהם יחדרו לשטחנו ויתבצרו איפשהו.
"אני שומע שיש פצועים מהיתקלות, אני עולה מול המח"ט ואומר להם שאני חובר בציר עוקף. אנחנו רואים שני מחבלים יורים, ויש עוד מחבל אחד שהסתתר מאחוריהם. הוא יורה עלינו מכיוון העץ ופוגע בי באזור המותן, בצלעות, אני נפצע ומפונה. הסמח"ט נפגע, ואני נפגעתי קצת אחריו".
טיפול מציל חיים בשטח
באותו אירוע קשה נהרג סגן מפקד החטיבה המרחבית 300, סא"ל עלים עבדאללה ז"ל, וכמה חיילים נוספים נפצעו. יחיאב, שהוגדר פצוע קשה, קיבל טיפול מציל חיים בשטח על ידי רופא שנתן לו מנת פלזמה ועצר את הדימום שלו באמצעות תחבושת מיוחדת. בבית החולים הוא הובהל לחדר הניתוח.
"ראינו שני מחבלים יורים לעברנו, ועוד מחבל אחד מסתתר מאחוריהם. הוא יורה עלינו מכיוון העץ ופוגע בי באזור המותן, בצלעות, אני נפצע ומפונה. הסמח"ט נפגע, ואני נפגעתי קצת אחריו"
"הפגיעה שלי היתה פגיעת בטן, עם חור כניסה ללא חור יציאה, והחשש היה מפני דימומים פנימיים. בבית החולים עשו לי צילומים, ראיתי קליע תקוע בעמוד השדרה, ושם הוא גם יישאר כי הוא קרוב מדי לעמוד השדרה ולאבי העורקים. לפי הצילום הוא לא מפריע לתפקוד, והחשש הוא שאם יוציאו אותו זה יגרום נזק", הוא מציין. מלבד הקליע שיישאר בגופו כנראה עד סוף ימיו, נפגע יחיאב בטחול, וכמה צלעות שלו נשברו.
"הייתי בהכרה כל הזמן, עד בית החולים, אני זוכר הכל", הוא מספר. כשהתעורר בבית החולים, שאל מייד שתי שאלות: הראשונה היתה אם המחבלים נהרגו, והשנייה אם החיילים בסדר. "ענו לי כן על שתי השאלות, ואז הייתי רגוע. בסוף אנחנו מפקדים בצבא. הכי חשוב שהחיילים שלי בסדר".
מצבו הרפואי לא הפריע ליחיאב להודיע לכולם שהוא חוזר ללחימה ברגע הראשון שבו יתאפשר לו, עם כאבים ועם צלעות שטרם התאחו. "להיות מג"ד זו זכות של פעם בחיים, בטח בלחימה", הוא מסביר את ההחלטה הלא קונבנציונלית שלו. "זו זכות שמעטים זוכים לה. לראות את החיילים שאתה הכנת אותם ואימנת אותם זו פשוט זכות. אני אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שהם ייכנסו ללחימה, ואני לא אהיה שם איתם.
"קיבלתי פיקוד שלושה חודשים לפני, ולא יכול להיות שאתה מכין את הכוח, דואג לו, עשיתי לכולם מסדרים לפני, ובסוף לא אהיה איתם שם. עברתי בגדוד הזה הכל - הייתי ממ"מ ועד מג"ד. היתה לי תחושת בטן שאמרה: אני מפה חוזר אליהם הכי מהר שאפשר. אני מרגיש את הצורך הזה. להיות מג"ד זו הזדמנות שיש רק פעם בחיים, ואי אפשר לפספס אותה".
בעזה הגדוד שלו השמיד עד כה כ־200 פירים. "איפה שנחושים ועובדים חזק ותוקפים בצורה אגרסיבית, המחבלים או שלא יוצאים או שבורחים. לא ראיתי אצלם רוח לחימה. צריך לשמר את זה. יש לנו רוח לחימה ומורל גבוה ואנשים מצוינים"
יחיאב נשוי לספיר, והוא אב לשני ילדים - אחד בן 3, והשני נולד ימים ספורים לפני 7 באוקטובר, והוא בן קצת יותר מחודשיים. "אני רואה אותו בעיקר בתמונות, וזה קצת קשה", הוא מציין. "אשתי ואני יחד מגיל 14, אז היא יודעת עם מי היא התחתנה. לפני שחזרתי ללחימה ישבנו במרפסת ואמרתי לה שאני לא יכול שלא לחזור. היא אמרה לי: 'אני במקומך הייתי חוזרת'. היא מחבקת ותומכת".
פקודיו של יחיאב לא נותרו אדישים להחלטה שלו לחזור לגדוד כשבועיים לאחר שהוגדר כפצוע קשה. "בפעם הראשונה שחזרתי ישבנו באולם ספורט באזור צאלים, אני נכנס ואיזה 450 איש מוחאים כפיים. זה היה מרגש", הוא נזכר. "נפצע איתי מ"פ, וגם הוא חזר והוא מפקד על החיילים שלו, ועוד מ"פ שנפצע במהלך הלחימה וחזר, ויש עוד כמה שנפצעו וחזרו. זה משפיע, ברור. זו הרוח של הגדוד. יש פה אנשים מדהימים ומפקדים מצוינים ויש על מי לסמוך. עושים עבודה מסביב לשעון בתנאים קשים, וזה מעורר השראה".
"כשתרצו הביתה - תסתכלו אחורה"
כעת נמצא יחיאב עם כוחותיו בסג'עייה. בתחילה הוא סבל יותר מכאבים, אבל עכשיו המצב השתפר. אף שהצלעות שלו עדיין לא התאחו לחלוטין, הוא מסתובב בעזה עם האפוד הקרמי הכבד ומפקד על חייליו. "בהתחלה היה יותר קשה: הפצע עוד היה פתוח והצלע היתה שבורה, ויש תחבושת וכדומה. אבל אחרי שבוע בערך בלחימה הכאב עובר, והיום אני אפילו כבר יכול לרוץ", הוא מציין.
"עד עכשיו עשינו התקפות, פריצה של צירים והשמדת תשתיות, ועכשיו מתעסקים בעיקר למצוא תשתיות במרחב של האויב ומחסני אמל"ח ותחמושת, משמידים ומתקדמים". לדבריו, הגדוד שלו השמיד כ־200-100 פירים. "איפה שנחושים ועובדים חזק ותוקפים בצורה אגרסיבית, המחבלים או שלא יוצאים או שבורחים. לא ראיתי אצלם רוח לחימה גבוהה. ראיתי מחבלים שמנסים לירות מרחוק או להפעיל מטענים, וכשהם פוגעים הם פוגעים חלש או לא פוגעים בכלל. זה עובד היטב וצריך לשמר את זה. יש לנו רוח לחימה ומורל גבוה ואנשים מצוינים".
בתשובה לשאלה אם כוחותיו לא מתחילים להישחק אחרי חודשיים של לחימה, הוא עונה: "אני אומר ללוחמים שלי - בכל פעם שאתם רוצים לחזור הביתה תסתכלו אחורה, תראו את נחל עוז, מפלסים, כפר עזה, עלומים, בארי, ותגידו לעצמכם, אם המשפחה שלך היתה שם בסיטואציה של חטופים או מול מחבלים בממ"ד, האם היית רוצה שהיא תהיה כך. לכן אסור לנו לעצור עד שהמשימה תושלם. 7 באוקטובר לא הסתיים, הוא פה, הוא קיים, ואסור לנו לאפשר לזה לקרות שוב. זה לא יכול לקרות שוב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו