"חמאס חיכה לנו, אבל לא ציפה שנבוא בכזו עוצמה": יואב לימור עם לוחמי גולני בלב עזה

הדבר הראשון שמכה בך בעזה זאת העוצמה. צה"ל נמצא ברצועה בכוח גדול, עם המון כלים והמון לוחמים מכל יחידה אפשרית. ברחובות רואים רק חיילים. אין תושבים כמעט בכלל. פה ושם שומעים ירי, אבל זה בעיקר ירי הגנתי של צה"ל, שפועל בביטחון מפתיע. גם ביטחון פיזי בלב העיר שנטען שהיא מבוצרת ובלתי חדירה, וגם ביטחון במטרה – האמונה המוחלטת שזאת מערכה שאין מוצדקת ממנה, שחייבת להסתיים בתוצאה אחת בלבד: ניצחון.

עוד בנושא:
"אמא שלי לא יודעת שאני פה": צפו בביקור הקודם של יואב לימור ברצועת עזה
מלחמת "חרבות ברזל": כל העדכונים באתר "ישראל היום"

כאשר המערכה הקרקעית החלה, לפני שלושה שבועות, היה לי ברור שאני רוצה להצטרף לגולני. לא רק בגלל שהיא נמצאת תמיד בחוד – זה נכון בכל מלחמה, אלא כי הפעם גולני נכנסה למלחמה כשהיא מדממת יותר מכל יחידה אחרת: 74 לוחמים של החטיבה נהרגו בשבת השחורה. 41 מהם מגדוד 13, שהיה אחראי על גזרת נחל עוז. אלה שנותרו לחמו כמו גיבורים, אספו את עצמם, ונכנסו לעזה כדי להפוך את הקערה על פיה.

כמה ימים אחרי שמחת תורה פגשתי בשטחי הכינוס את מפקד הגדוד, סא"ל תומר גרינברג. הוא היה בביתו בקיבוץ אלמוג באותה שבת, וזינק הישר לקרבות בכפר עזה, עובר מבית לבית, מחסל מחבלים ומחלץ תושבים. הוא דיבר איתי על המכה הקשה שספגה גולני, אבל גם על העוצמה שתאפשר לחטיבה לקום ולנצח. נפרדנו בחיבוק, ובהבטחה הדדית "להיפגש בעזה".

שלשום זה קרה. בלב העיר, הכי עמוק שאפשר. מרחק קצר מבית החולים שיפא, מהים, ממה שהיה המרכז השלטוני והפיקודי של החמאס. הדרך לשם אמנם קצרה בקילומטרים, אבל ארוכה בזמן. כמעט שעה וחצי בכל כיוון, בנמ"ר ממוגן שנוסע במהירות של 10 קמ"ש כי תנאי הדרך לא ממש מאפשרים אחרת. הכבישים הרוסים כולם משילוב של אלפי משוריינים שנסעו עליהם בשבועות האחרונים ושל הגשם שירד כאן ביממות האחרונות והפך את הכל לעיסה בוצית סמיכה.  

חצינו את הגדר בשעה 06:21 בבוקר, בשיירה של שני נמ"רים של סיירת גולני שאליה התלוותה פומה של הנדסה קרבית שתפסה איתנו טרמפ. בנמ"ר שלנו נסע תא"ל (מיל) אבי פלד, גולנצ'יק ותיק, שעבר שני סבבים משמעותיים בעזה: כמפקד גדוד 51 באינתיפאדה הראשונה שבה החזיק את גזרת נצרים, וכמפקד החטיבה במבצע "עופרת יצוקה" שבו אף נפצע קשה מאש כוחותינו. זו הפעם הראשונה שהוא חוזר לעזה מאז. "לא האמנתי שזה יקרה", הוא אומר. "בטח לא כל-כך מהר".

פלד משתייך לחבורת הלשעברים של גולני, שמתייצבת בכל מלחמה ובכל משימה בחפ"ק כדי לסייע. התופעה הזו היא חלק מהעוצמה הבלתי נתפסת של החטיבה הזאת, שמאפשרת לה להתמודד עם כל מכה. כששאלתי אותו על המחיר ששילמה הפעם, הוא ענה: "אתה מכיר אותנו. כולם ירצו עכשיו לשרת בגולני".

פלד הוא מהמורעלים. רק גולני, רק צהוב-ירוק. הוא צוחק על-כך שבנמ"ר אין אף אור אדום. העניין הזה עוד יעלה בינינו באמצע העיר עזה, כשנפגוש קצין שאוהד את הפועל תל- אביב, ודאג להשאיר על כמה מהבתים את צירוף האותיות המוכר UH (אולטראס הפועל, ארגון האוהדים של הפועל תל אביב, י.ל). על קירות מבנים בלב שאטי מצאנו גם עדויות לאוהדי מכבי חיפה שהיו שם, וכמובן הרבה אוהדים של גולני: בכל מקום אפשרי מתנוססים דגלי החטיבה, לצד דגלי ישראל.

"אנחנו מנצחים"

נסענו מערבה, חוצים מה שהיה פעם שדות חקלאיים ועיירות שנחרבו עד היסוד, כשברקע תערובת של גשם קליל ושמש, מה שמציב מולנו קשת מרהיבה שעוטפת את עזה. שני לוחמים ניצלו את הדרך כדי להניח תפילין בנמ"ר, ומפעיל הנמ"ר מספר שהיה אמור להתחיל לעבוד אחרי החג כברמן בחיפה ומצא את עצמו במילואים בעזה. מפקד השיירה, סגן אופק, מגלה שיום קודם הוא חגג את יום הנישואין הראשון שלו. הוא נולד בטבריה ומתגורר כיום באלקנה, וכמו כולם בעזה הוא שואל מייד "מה המצב בחוץ?".

גם זה אחד הדברים המדהימים במערכה הזאת: המפקדים והלוחמים בה מנותקים לגמרי ממה שקורה בארץ. זה נשמע בלתי אפשרי בעידן הנוכחי, אבל זה המצב. הם השאירו את הטלפונים בחוץ, ונשאבו עמוק למלחמה. הם לא יודעים מה קורה בצפון, מה קורה עם החטופים, מה קורה בעורף. זה מאפשר להם להתרכז רק במשימה בלי הסחות דעת, אבל זה גם גורם לסקרנות ולגעגוע. כשהם פוגשים אותך, מתחיל מבול של שאלות, ולאחריו הבקשה למסור ד"ש, או בעידן הנוכחי סרטון או סלפי בצירוף טלפון של אחד ההורים שמקבל כעבור כמה שעות הפתעה לא צפויה מהבן בחזית.

אחרי כמעט שעה של נסיעה אנחנו מגיעים לים, ופונים צפונה, לתוך העיר. חולפים על-פני מה שהיה פעם הטיילת. המסעדות סגורות, הרוסות בחלקן. המלונות ובתי היוקרה שצופים מערבה עומדים עדיין אבל שבורים ומחוררים. כעבור כמה דקות אנחנו עוצרים ליד מה שאמורה הייתה להיות נקודת החבירה שלנו למח"ט גולני, אבל אז מתברר שבמהלך הלילה הוא שינה מיקום. כמה הנחיות ואנחנו מתקדמים הלאה, עמוק יותר למרכז העיר, ופוגשים את המח"ט בבית המאולתר שמשמש את החפ"ק שלו. זה בית מהודר בן כמה קומות, ככל הנראה משכנו של רופא. החופזה שבה הוא ננטש ניכרת היטב: בחדר השינה פזורים עדיין בגדים, על השיש במטבח מונחים בקבוקי שמן פתוחים.

המח"ט, אל"מ יאיר פלאי, פוגש אותנו בחיוך. הוא אמנם ישן רק כמה דקות בלילה הקודם, אבל זה מנת חלקו בחודש האחרון – בוודאי מאז שהחלה המתקפה הקרקעית. "אנחנו מנצחים" הן שתי המלים הראשונות שהוא אומר כשאנחנו מתיישבים לדבר, עם שתי כוסות תה שהחפ"ק שלו דאג להכין. "הם חיכו לנו, אבל הם לא ציפו שנבוא בכזאת עוצמה. יש התנגדויות, זה לא קל, אבל בכל מפגש אנחנו מנצחים".

"הרמנו את הראש והמשכנו קדימה"

פלאי מספר על התנגדות שכוללת בעיקר ניסיונות תקיפה מהתת- קרקע: מחבלים יוצאים מפיר, מחפשים מטרה קרובה וזמינה, ומנסים לפגוע בה. יש גם ניסיונות צליפה, ומחבלים שמתגנבים במטרה להדביק מטעני עלוקה לכלים הכבדים, ויש רחפנים שמטילים פצצות מרגמה או מטענים וחוליות שמשגרות טילי נ"ט או פצצות RPG. צה"ל הגיע מוכן לכל אלה, ועדיין מדובר במלחמה שיש לה מחיר.

בימים הראשונים ההתנגדות הייתה קשה יותר, אבל היא נחלשה ככל שעבר הזמן. רוב התושבים עזבו דרומה, והמחבלים ברחו למטה – לעיר התת-קרקעית שחמאס הקים מתחת לעזה. פלאי לא לגמרי יודע מה קורה בה: הלוחמים שלו מאתרים את הפירים, ואז מגיעים לוחמי ההנדסה הקרבית ומשמידים אותם. על הדרך הם פוגעים במפקדות ובמוסדות שלטון של החמאס, תופסים כמויות עצומות של אמל"ח, והורגים גם לא מעט מחבלים.

"הם התבלבלו לגמרי ב-7 באוקטובר, ועכשיו יהיה כאן צד אחד שינצח וצד אחד שיוכרע. אנחנו צריכים לדאוג שחטיבת העיר עזה של החמאס לא תתקיים יותר, ואז נמשיך הלאה. זה ייקח לנו כמה שבועות, אבל לא נחזור הביתה בלי להשלים את המשימה". אני שואל אותו על מה שעובר על הלוחמים. בכל זאת, החטיבה ספגה מכה חזקה. "דבר איתם, תשמע לבד", הוא מציע, וממהר להוסיף: "הרמנו את הראש והמשכנו קדימה, בראש החץ הצה"לי. כשנצא, נחבק את המשפחות ונבקר את הפצועים. הצוואה של ההרוגים ברורה לנו. הלוחמים חזקים מאוד. ברור להם מה צריך לקרות פה. החמאס צריך להיות מושמד, או לפחות לרדת על הברכיים".

הקצין המוערך בן 43, מתגורר במושב קשת, נשוי ואב לשישה. בערב שמחת תורה הוא היה בבית הכנסת, ובבוקר החג כבר זינק דרומה ולא חזר הביתה מאז. "אני לא יודע מתי זה יקרה, וזה גם לא חשוב כרגע. ביום כיפור אנשים לא יצאו הביתה חצי שנה. הלוחמים מבינים את זה היטב".

אני שואל אותו על החטופים. הוא עונה שזאת מטרה עיקרית. גדוד 13 מצא באחד הבתים שסרק אמצעי לחימה וציוד שהיו שייכים ללוחמים של הגדוד ששירתו במוצב ארז. בבתים אחרים נמצאו רמזים ששהו בהם חטופים. זה מרדף ארוך, מורכב מבצעית ומודיעינית, אבל כזה שאין בו את הלוקסוס להתייאש. "הניצחון יהיה כשחמאס לא יהיה כאן יותר והחטופים יחזרו הביתה. זאת המטרה".

אנחנו עולים לגג של הבית. בדרך מתרוצצים כמה גורי חתולים ששייכים למשפחה שגרה כאן או סתם מצאו מקלט חמים מהגשם, ומלמעלה תצפית מצוינת על העיר. פלאי מנצל את ההזדמנות כדי להניף את דגל ישראל. זאת תמונה מדהימה ולא רק בגלל הסמל, אלא כי היא מדגישה את הביטחון העצמי והנינוחות חדורת המשימה שבה פועלים הכוחות בעזה.

נסיעה קצרה של כמה מאות מטרים בנמ"ר ואנחנו מגיעים לכוח העיקרי של גדוד 13. המג"ד תומר מקבל אותנו בחיבוק. בפעם האחרונה ישבנו באורים, ועכשיו אנחנו יושבים במשרד מאולתר בבית בלב עזה, מטר ממה שהייתה עד לפני כמה שבועות הקונסוליה הצרפתית בעיר. "התחושה מדהימה", הוא מספר. "זה הולך הרבה יותר חלק ממה שחשבתי. אנחנו מתקדמים מהר מאוד. יש אמנם הרבה איומים, אבל נערכנו לכולם".

הוא מדבר על העוצמה הצה"לית, שניכרת כאן היטב. הרקע לכך מתחייב: במשך שנים הזהירו אותנו שצה"ל חלול, שהיחידות לא מתפקדות, שבמלחמה הן יקרסו. אירועי השבת השחורה אמנם חשפו את צה"ל בחוסר מוכנות מדאיג בהגנה שהוביל לתוצאות הקשות של מתקפת החמאס, אבל מאז התהפכה התמונה וצה"ל פועל בעזה עם כל מה שיש לו.

"בקורס מג"דים לימדו אותי שכשאני יוצא למתקפה אסור לי לסמוך על כלום, רק על עצמי ועל מה ומי שיש לי איתי. כאן הבנתי שזה פשוט לא נכון: יש לי ארטילריה ושריון והנדסה, וסיוע משוגע של חיל האוויר ובאחד המקרים אפילו חיל הים סייע לי באש מהחוף, ויש לי מודיעין מדהים. אני מרגיש שכל הצבא נמצא איתי כאן ברחובות".

"יש משהו 'דפוק' בחטיבת גולני"

המלים הללו של תומר חשובות לא רק לתיאור הלחימה בעזה. הן גם מציגות סיפור שונה מזה שמצטייר לעתים בעורף. הציבור מודאג באופן טבעי ממה שקורה, מהקצב, מההישגים המוגבלים שלא כוללים בינתיים את ראשיהם של בכירי החמאס ואת החטופים, ובעיקר ממה יהיה הלאה. לחלק מהדאגות יש מקום, בעיקר לתהיות לגבי ההמשך. אבל נכון להיום, צה"ל פועל בעזה בעוצמה ובקצב מפתיעים. יש לזה מחיר כמובן בנפגעים: גם לגולני היו כבר פצועים, אם כי שני הנתונים שהיא מציגה עכשיו – כמות הרוגים משמעותית לפני המלחמה, והיעדר הרוגים במהלכה – הם חריגים בכל קנה מידה.

תומר מספר שבניגוד לעבר, במלחמה הזאת ברור לו ולחיילים בדיוק מה רוצים מהם. "הכל מוגדר בשפה צבאית פשוטה. אומרים לי שיש מתחם כזה וכזה, ושולחים אותי לטהר אותו ממחבלים. כשאני מסיים ומקבל את המשימה הבאה". כך זה מתנהל כל לילה.

בימים הראשונים הלוחמים ישנו ופעלו בעיקר מתוך הנמ"רים המוגנים, כשהם ניזונים ממנות קרב ועושים את הצרכים בבקבוקי פלסטיק ובשקיות. כשקווי ההגנה הראשונים של החמאס סביב העיר הוכרעו וצה"ל החל לתפוס שליטה, הכוחות יצאו מהכלים והחלו לפעול בעיקר רגלית. את רוב המתקפות הם עושים בלילה, וביום נערכים מחדש. עובדים הרבה, ישנים מעט, וממשיכים לאכול בעיקר מנות קרב, אלא אם מגיע ביקור עם צ'ופרים.

העוצמות והאנרגיות שתומר משדר מדהימות. הלוואי ואפשר היה לזקק אותן ולהזריק בבית, ככדור מרץ ועידוד להמשך. זה חלק מרוח גולני המפורסמת: המכה שספג בשבת השחורה הייתה כואבת במיוחד, אבל היא גם הובילה לנחישות שהגדוד והחטיבה מראים כעת.

"יש משהו 'דפוק' בחטיבה הזאת", הוא אומר בחיוך. "ככל שיותר קשה, המוטיבציה עולה". הוא מבהיר שהוא והלוחמים לא פועלים מתוך נקמה. נהפוך הוא: הם משתדלים להיות הכי אנושיים שאפשר. "באחד הבתים מצאנו משפחה שלא התפנתה. הוצאנו אותם כאילו הם הילדים שלנו. אפילו עזרנו להם לארוז, ואז הובלנו אותם אל הציר ההומניטרי כדי שילכו לדרום הרצועה".

שאלתי אותו גם לגבי הנופלים. הוא ענה שקשה לו עם העובדה שלא ביקר עדיין את המשפחות השכולות, אבל אין ברירה: עכשיו מלחמה. "העברתי להם מסר שאני מרגיש שהיקירים שלהם מלווים אותנו כאן, אבל שיש לנו עוד עבודה לעשות וכשהמלחמה תסתיים נגיע אליהם ונספר על הגבורה של הבנים שלהם. דבר אחד בטוח: לא נחזור מפה בלי להגיע לקצה החץ שסימנו לנו. ננצח, גם בשבילם".

תהיתי לגבי הגעגוע הביתה. הוא השאיר מאחור אישה וילדה צעירה בת שלוש. תומר אומר שהוא משתדל שלא להתנתק ולא לחשוב עליהם יותר מדי, כדי שלא להסיח את הדעת מהמשימה. לנרתיק המשקפיים שלו הוא הכניס משקפי פלסטיק קטנים של הבת שלו, שמלווים אותו בתזכורת קבועה, וזהו, פחות או יותר. בלי טלפונים, בלי הודעות. הצעתי שהוא יצלם סרטון לאהובות שלו, והוא נענה בשמחה, ואז הראיתי לו את הבת בסרטון קצר שצולם אחרי הריאיון הקודם שלו ב"ישראל היום", כשנפגשנו בשטחי הכינוס. רואים אותה אוכלת מעדן חלב, מסתכלת על התמונה שלו ואומרת בקול מתוק "אבוש".

תומר לא הכיר את הסרטון. הוא צופה בו פעם ועוד פעם, בולע את הרוק ומודה שהוא מתגעגע. אבל אז הוא מתעשת, ובחיוך אומר ש"יש לנו עוד עבודה לעשות. תיכף יש לי קפ"ק )קבוצת פקודות – י"ל) לקראת הלילה. בואו נסיים את הריאיון כדי שאוכל להמשיך הלאה". אחר כך הוא עוד מתמסר לכמה דקות לאורן הצלם, לפני שהוא נעלם.

ערב רב של ישראלים נטולי פלגנות וחדורי מטרה

בינתיים, אני מנצל את הזמן כדי לדבר עם המפקדים והלוחמים של הגדוד, ועם הכוחות שפועלים לצדם. הטנקיסטים שהחזירו במלחמה הזאת את הברק לעיניים של השריון, ההנדסה שאף-אחד לא מתקדם בלעדיה, הכלבנים של יחידת עוקץ, וכמובן הגולנצ'יקים, שהם תמיד הסמל הכי אותנטי של צה"ל, וכנראה גם של החברה הישראלית. כולם נמצאים כאן: חילונים ודתיים, עירונים, קיבוצניקים ומתנחלים, ערב רב של ישראלים נטולי פלגנות וחדורי מטרה משותפת לנצח את החמאס.

סרן עידו, מפקד פלוגה, מספר שהעוצמה הזאת של גולני היא בלתי נתפסת. הוא הגיע משלדג, וזה התפקיד הראשון שלו בחטיבה. כמו תומר, גם הוא זינק בשבת השחורה מהבית הישר ללחימה, ומאז הוא ברצף בלתי נגמר. הזיפים על הפנים הם עדות לכך, וגם העייפות שמעורבבת בחיוך תמידי. שאלתי אותו איך מחזיקים את החיילים עם כזאת מוטיבציה, והוא מודה שיש עליות וירידות והיו גם ימים קשים, אבל הפעילות מייצרת כל הזמן אדרנלין.

"כשאתה פושט על הלשכה של ראש אמ"ן של החמאס, או מוצא ציוד שהיה שייך לחברים שלך, זה מסביר הכי טוב למה אנחנו פה", הוא אומר. "בימים הראשונים נתקלנו בלחימה יותר קשה, אבל עכשיו הם בעיקר בורחים ונראה שהם בקריסה".

את המוטיבציה מחזקים כאן גם בדרכים אחרות. באמצע השבוע הגיע הגדוד למתחם צבאי של החמאס, שבליבו רחבת מסדרים גדולה. הגדוד העמיד את כל הכלים המשוריינים מסביב לרחבה, ודחפורים ערמו בליבה מגן דוד ענקי. תומר דיבר בקשר לכולם, והסביר למה הם פה, ולמה הם לא יחזרו מפה בלי לנצח. עידו מספר שזה היה רגע מרגש במיוחד, בטח למי שהתחילו את הרצף ב7- באוקטובר בלחימה מתוך המוצבים. יש לו כמה חיילים כאלה, והוא מודה שהיו גם כמה שחששו להצטרף אחרי מה שעברו. "היה לנו אתגר פיקודי מטורף, אבל עמדנו בו. גולני".

עידו לוקח אותי להסתובב בין העמדות. לצלפים שהמפקד שלהם אביעד הגיע מ669- והמשימה העיקרית שלהם היא לנטרל הפתעות, ואל מחלקת בני הישיבות שהמפקד שלה, סגן ליאל, הוא מושבניק מהעוטף שבשבת ההיא זינק לכיתת הכוננות כדי להגן על הבית. המלחמה שלו כאן היא אישית לגמרי: בשביל המשפחה, בשביל החברים. כשאני שואל על החמאס, הוא עונה ש"הם מפחדים. הם מבינים שזה הקרב האחרון שלהם".

פקק תנועה של כלים כבדים

לפני שאנחנו עוזבים, ניגשים אלינו שני לוחמים ומבקשים להצטלם ליד אחד הכלים עם דגל של החטיבה שבשיפוליו, מתחת לעץ של גולני, כתובות שלוש מלים: לזכר דוד נאמן. מדובר בחבר שלהם שנהרג במסיבה, והם נלחמים כאן גם בשבילו. המסר הזה קיים כאן כל הזמן, בכל מקום, אצל כל מפקד ולוחם. יש בו הרבה מהגולניות המפורסמת, אבל גם מעבר לה – המלחמה הזאת, בגלל האופן שבו היא נפתחה והזוועות שבוצעו בראשיתה, היא אישית לגמרי עבור כל אחד.

אנחנו עוד עושים סיבוב קצר במתחם, בין ההריסות והבוץ. "כשהתושבים יחזרו לכאן, מתישהו, הם לא יאמינו מה החמאס עשה להם ולבתים שלהם", אומר פלאי המח"ט. "זה הכול באחריותו. הוא הרס להם את החיים, את הרכוש". אני שואל אותו אם הוא רוצה למסור משהו בבית, והוא עונה שלא לבית הפרטי שלו, אבל כן לבית של כולנו. לכל התושבים. "תעבירו את המסר שאנחנו מנצחים".

בינתיים פלאי חוזר לבית שמשמש לו מפקדה מאולתרת, ואנחנו יוצאים לכיוון ישראל. שוב מערבה, עד לציר החוף, ואז דרומה, ומשם מזרחה, בנסיעה הארוכה הביתה. בדרך אנחנו נאלצים לעצור לטובת תדלוק של אחד הנמ"רים. גם כאן, צריך לראות כדי להבין את המסה: עשרות כלים שבאים ויוצאים, ולצידם מיכליות שמתדלקות, כאילו מדובר באמצע ישראל ולא בלב הרצועה. רק הררי הבוץ מלמדים שאנחנו במלחמה, וכמובן המילואימניקים, שכבר פיתחו כאן הווי משלהם ואלתרו דרכים שונות לתקשר עם הבית גם כשאי אפשר.

בדרך אנחנו עוד מספיקים להתעכב בגלל פקק תנועה שנוצר בסמוך לאחד הכפרים, תוצאה של ריבוי הכלים שנעים פנימה והחוצה. הנמ"רים שלנו מתמרנים ביניהם, וממשיכים לכיוון הגדר. אנחנו חוזרים לבארי, אחד הקיבוצים שספגו את המכה הקשה ביותר, במקום שבו התחיל הכל, הכי קרוב שאפשר לעזה והכי רחוק שאפשר ממה שקורה בה עכשיו וממי שנלחמים בליבה אחרי שהותירו כאן לא מעט חברים שנהרגו בהגנה על בארי ויתר הקיבוצים בגזרה.

לפני שאנחנו נפרדים, פלד שואל אותי איך התרשמתי. אני מחזיר את השאלה אליו, בכל זאת יש לו ניסיון במלחמות ובגולני. "אין שום דבר שדומה לחטיבה הזאת", הוא אומר. אני שואל מה הוא חושב שיקרה בהמשך, והוא מתפלא על השאלה. "נגיע לאן שצריך, וננצח".