"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
חודש ליום הנורא: השבת ההיא היתה יום אסוננו, אבל ממנה גם יכול לצמוח עתידנו
אין ישראלי שלא היה עושה הכל כדי לחזור בדיוק חודש אחורה, לבוקר הארור של 7 באוקטובר, למנוע אסון, לחסוך מלחמה ואולי מלחמות • לחסוך את תחושת ההשפלה, את חוסר האונים, את ההבנה שגם 75 שנה אחרי קום המדינה אנחנו עדיין לא שוכנים פה לבטח
קיבוץ בארי, אחרי הטבח . צילום: אורן בן חקון
פרשנות

חודש ליום הנורא: השבת ההיא היתה יום אסוננו, אבל ממנה גם יכול לצמוח עתידנו

אין ישראלי שלא היה עושה הכל כדי לחזור בדיוק חודש אחורה, לבוקר הארור של 7 באוקטובר, למנוע אסון, לחסוך מלחמה ואולי מלחמות • לחסוך את תחושת ההשפלה, את חוסר האונים, את ההבנה שגם 75 שנה אחרי קום המדינה אנחנו עדיין לא שוכנים פה לבטח

יואב לימור
, עודכן
0

Your browser doesn’t support HTML5 audio

חודש. חודש שלם עבר מאז אותה שבת שחורה. 31 ימים בלי שינה. 744 שעות בלי אוויר בריאות. 44,640 דקות שבהן דאגה מתחלפת בתקווה, שמתחלפת בדאגה, וחוזר חלילה.

בחודש הזה מצאתי את עצמי מנסה לא פעם להיכנס לראש של צמרת מערכת הביטחון. לערב שקדם למתקפה הרצחנית של חמאס. לסימנים המתריעים שעלו, ולא התגבשו לכדי תמונה כללית. להחלטה שלא להעלות כוננות. למחשבה שהם יודעים הכל, מבינים הכל, בטוחים בהכל.

תיעוד%3A חמ"ל התצפיתניות של נחל עוז נפתח מחדש %2F%2F דובר צה"ל

מצאתי את עצמי גם מנסה לא פעם להיכנס לראש של ראש הממשלה ובכירי שריו. לקונספציה שהם חיו בה, שחמאס מורתע וחושש ממלחמה. למחשבה שמזוודות של כסף וערימות של פועלים יהוו תחליף לאידיאולוגיה. לאמונה שאסור לעשות עסקים עם אבו מאזן אבל אפשר לעשות עסקים עם חמאס. לשטויות המזיקות שהעסיקו אותם וקרעו מדינה שלמה.

ניסיתי גם להיכנס לראש של הקיבוצניקים בעוטף. אלה שהבטיחו להם שהמדינה חזקה, וצה"ל חזק, והגדר חזקה. ושאם יקרה משהו, כולם יבואו להציל אותם. ובזמן אמת, כשקרה משהו, אף אחד לא בא. רק הם היו שם, עם היד שאוחזת בכוחות אחרונים בדלת הממ"ד, עם זעקות השכנים שנשרפים למוות ועם החברים שנעלמו - מי למוות, מי לעזה, ומי יכול לדמיין בכלל מה עובר על מי שבעזה.

ניסיתי גם להיכנס לראש של הקיבוצניקים בעוטף. תוצאות הפרעות בכפר עזה, צילום: שמואל בוכריס

והחיילים במוצבים, שנלחמו כמו גיבורים, מעטים מול רבים. והלוחמים שהגיעו בשעות הראשונות, ואיתם השוטרים ואנשי השב"כ והמתנדבים, ומצאו את עצמם בתוך שדה קרב ענקי, נטולי מודיעין אבל עם גבורה ותעצומות נפש יוצאי דופן שהצילו רבים ממוות.

והחוגגים בנובה, מסיבת הטבע שהפכה למסיבת הטבח. איזה ניגוד בין השמחה לבין שדה הקטל. ולצידם הגיבורים של ארגוני ההצלה, שהפכו עולמות כדי להעניק להם כבוד אחרון. וצוותי הזיהוי, והקבורה, והמלווים של המשפחות והחטופים, ועשרות אלפי המפונים מהבתים - אלה שיחזרו אליהם מתישהו כשהמלחמה תיגמר, ואלה שלא כי אין להם בית.

אין ישראלי שלא היה עושה הכל כדי לחזור בדיוק חודש אחורה, לבוקר הארור של 7 באוקטובר. למנוע אסון. לחסוך מלחמה ואולי מלחמות. לחסוך את תחושת ההשפלה, את חוסר האונים, את ההבנה שגם 75 שנה אחרי קום המדינה אנחנו עדיין לא שוכנים פה לבטח. את הידיעה שהאנטישמיות שם, והאנטי־ישראליות שם, ושסביבנו מתגוררים פראים צמאי דם שאם רק תינתן להם ההזדמנות יעשו את מה שעשו אבותיהם: ירצחו ויאנסו, יבזזו וישרפו.

משפחות החטופים מפגינות ליד הכנסת %2F%2F צילום%3A יוני ריקנר

הסיוט הזה הוא סיפור חיינו כאן מאז שמחת תורה. הוא גילה לנו דברים טובים: על גבורה ואומץ, על ציונות ובחירה בחיים, וגם על סולידריות חברתית ועוצמה אזרחית נדירה ומרגשת. הוא גילה לנו גם דברים רעים: על פוליטיקה קטנה ועלובה, על נבחרי ציבור שאינם ראויים לתפקידם ולנו, ועל מרחבים שלמים במגזר הציבורי שלא מתפקדים.

השבת ההיא היתה יום אסוננו, אבל ממנה גם יכול לצמוח עתידנו. הבחירה בידינו. נדרש רק להסתכל בעיניים למשפחות החטופים והחללים, במדים ועל אזרחי, ולכל מי ששילם את המחיר הנורא של מה שקרה כאן. להסתכל, ולהבין שאם לא נשנה ונשתנה, מחר אנחנו נהיה הם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...