הנאום המביש של מזכ"ל האו"ם הוכיח: צריך ללחוץ על ההדק

"אל לישראל לצפות שמלאכתה תיעשה בידי אחרים, רק היא מסוגלת להכות את טבעת החנק הסוגרת עליה", כך אמר אלוף אהרן יריב, ראש אמ"ן במלחמת ששת הימים. 

שלושת השבועות שקדמו ל־5 ביוני 1967 שמורים בזיכרון הלאומי שלנו בתור "תקופת ההמתנה". אלו היו ימים ארוכים, שבהם צבאות ערב התגודדו סביב המדינה ואיימו לזרוק אותנו לים. באותו קיץ גויסו רבבות של אנשי מילואים, שעזבו את משפחותיהם ואת שדותיהם וחיכו בדריכות רבה לפקודת "סדין אדום". בפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריית ישראל, אימהות הפגינו למען יציאת החיילים למלחמה.

בו בזמן, בבור, אלופי מטכ"ל התנפלו על ראש ממשלת ישראל לוי אשכול, בטענה שכל יום של המתנה מסכן את ביטחונה ואת קיומה של מדינת ישראל. אשכול, שהפחיד את העם במסריו המגומגמים, התעקש לחכות עד שיצליח לשכנע את האמריקנים שזו "מלחמת אין ברירה".

אקדח על השולחן

תקופת ההמתנה של 2023 נכנסת לשבוע השלישי. היא מזכירה את זו של מלחמת ששת הימים. שוב המילואים מגויסים בהמוניהם, המשק בהאטה והשדות נטושים. שוב העם נושא את עיניו להנהגה ומחכה לפקודת פעולה. שוב ההנהגה מהססת ומגמגת. אבל ההשוואה המרכזית והמהותית באמת בין התקופות צריכה להתמקד בצורך לשמור על החוסן הלאומי, על האמונה בצדקת קיומנו, ובהתעקשות על כוח הרתעה משמעותי.

כיום, בהתייעצויותיהם עם מקבלי ההחלטות הישראלים, האמריקנים נוהגים להזכיר את ניסיונם במלחמה אחרת. לא ששת הימים, אלא מלחמת עיראק. ליתר דיוק, שני קרבות בעיראק - פאלוג׳ה ב־2004 ומוסול ב־2017. בקרב הראשון נכנסו הכוחות האמריקניים באופן מאסיבי, ספגו אבידות יקרות והרגו הרבה מאוד אזרחים לפני שכבשו את העיר.

בקרב השני האמריקנים הכניסו כוחות מיוחדים במשימות כירורגיות וחסכו בחיי אדם, אך לקח להם זמן רב להביס את דאעש. האמריקנים שואלים אותנו - האם לא עדיף לצה״ל לבחור בתרחיש מוסול? תשובתנו חייבת להיות חד־משמעית ״לא״.

לא יעלה על הדעת לקרוא ל־360 אלף חיילי מילואים אל הדגל ולשלוח אותם הביתה כשם שבאו. זו תהיה פגיעה אנושה במורל של החזית, ולא פחות מכך - במורל של העורף. משרתי המילואים השאירו מאחוריהם את חייהם, משפחות ועבודות, ומיום ליום שחיקת ההמתנה מחלחלת פנימה.

ישראל, ולצידה ארה"ב, הניחו אקדח על השולחן. כוחות מילואים מצד ישראל לצד כוחות אמריקניים שנשלחו למזרח התיכון. משנשלף אקדח זה, היעדר הלחיצה על ההדק מהווה מסר חד־משמעי של חולשה, פחד והיסוס. השתיקה הזו מתעצמת לנוכח הזעקה של העם המבקש לצאת למלחמה על הבית. אי־הלחיצה על ההדק היא פגיעה בכוח ההרתעה שלנו. רק לאחר כניסה קרקעית, לחימה מהותית וניקיון יסודי של תשתיות הטרור, נוכל להחזיר את האמון בכוח ההרתעה שלנו ולהפיח תקווה לשלום עם שכנים שאינם בסיס טרור אחד גדול. 

וחשוב מכל, אם לא ניכנס כעת ללחימה באופן "פאלוג'י", נסתכן בלקיחת צעד ראשון אל עבר פירוק החוזה החברתי בין העם למדינה. כדי לשקם אותו, עלינו קודם כל להוכיח את צדקת קיומה של ישראל כמדינה בטוחה לכל אזרחיה. רק לאחר מכן נוכל לחדש את האמון והביטחון במוסדות המדינה.

מפרוץ המלחמה אני מתראיין בעולם ורואה את המעבר מאמפתיה כלפי ישראל לביקורת על פעולותיה בעזה. הדבר התבטא אמש כשמזכ״ל האו״ם טען בנאומו המביש, שלמעשה ישראל נושאת בחלק מהאחריות למתקפה הברברית של חמאס. זמן החסד שניתן לנו על ידי הקהילה הבינלאומית לפעולה צבאית הולך ואוזל. עלינו ללחוץ על ההדק, ויפה שעה אחת קודם.

בבחינת יצירת השוואה משמעותית ובעלת ערך, עלינו לחזור אל מקורותינו במלחמת ששת הימים, ולאו דווקא להסתמך על ההשוואה האמריקנית לעיראק. בעצם, תכליתנו היא כתכליתו של לוי אשכול דאז - לשכנע את האמריקנים והעולם כולו שאנחנו ב"מלחמת אין ברירה". כמו ב־1967, צה"ל יצטרך לפעול במלוא כוחו ועוזו כדי לשמור על החוסן הלאומי, על כוח ההרתעה ועל זכות קיומה של מדינת ישראל.