החלה ההתפכחות: אנחנו במלחמת קיום

מטוסי קרב נשמעים בשמיים ברוב שעות היממה. רבים משכניי, בני 20 עד 45, ורבים מבני משפחתי, הוקפצו. מי לדרום ומי לצפון, מי לחזית ומי לעורף - שגם הוא חזית. חבר אחד שלח שלושה ילדים שגויסו.

השכנה ממול, שבעלה נקרא לדגל, נשארה בבית עם חמישה קטנטנים. מידע רב שמגיע איני מפרסם. אין סיבה לעזור לאויב. הוא יחכה לסוף המלחמה.

וככל שעוברות השעות, כך אני מכיר יותר שמות ברשימות הנופלים. כאן בן של חברה, שם אחיין של חבר. עוד ועוד. ברור שזה לא הסוף אלא רק ההתחלה. הקורבן הינו ויהיה כבד מאוד.

אנחנו במלחמת קיום כי אם לא נכריע את חמאס אפיים ארצה, אזי המסר יהיה הזמנה לחיזבאללה ולאיראן להשלים את המלאכה.

אנחנו במלחמת קיום כי אם לא ננצח, גם הערבים שחתמו איתנו הסכמי שלום יתפתו לחשוב שהיהודים, כמו הצלבנים, הם שלטון חולף בארץ ישראל.

אנחנו במלחמת קיום כי אם לא נמחק את חמאס מעל פני האדמה, דרום הארץ ייבול וייעזב ביום שאחרי - ותרחיש שכזה אין להעלות על הדעת.

אנחנו במלחמת קיום כי כל העולם - שעד לפני דקה העריך אותנו עד מאוד - בודק אם ואיך אנחנו נחלצים מהמשבר. אם ישראל היא עדיין נושאת המטוסים הקבועה והכי טובה שיש לאמריקה באזור, או מדינה שזקוקה לנושאת מטוסים אמריקנית כדי להגן עליה. אנחנו במלחמת קיום כי אם לא ננצח בה, בבית פנימה האווירה תהיה קשה מאוד.

מה שבטוח, חיינו בדמיונות. הרשינו לעצמנו לריב על שטויות. שכחנו את חשיבות האחדות. התרכזנו במרוץ אחרי הכסף ואיכות החיים, ולא בעצם החיים, כאילו איננו חיים במזרח התיכון הישן והרצחני. איזו איוולת.

כעת התחילה ההתפכחות, גם תודעתית, גם צבאית וגם לאומית. עם ישראל מאוחד ברצון למחוק את האויב. חיילי המילואים התייצבו ב־150 אחוזים. מדרג הפגיעה באויב עלה. השרים קיבלו החלטות נכונות כשהטילו מצור על הרצועה.

אבל, יש עדיין כברת דרך להתקדם. צריך לחזור לתפיסת הביטחון המקורית של ישראל, לתפוס יוזמה, להעביר את המלחמה לצד של האויב ולפעול לקיצורה.

למרות העובדה שהחבל הבינלאומי ארוך והלגיטימציה לישראל רבה, בתקשורת השמאל העולמית כבר אפשר להתחיל לשמוע ביקורת.

עוד יגיע זמנן של השאלות שכבר נשאלות, של השיעורים שיש ללמוד ושל הלקחים שצריך להפיק. כל זה יחכה ליום שאחרי, וכך גם בנייתו מחדש של חבל מערב הנגב, שיקום הצבא והחזרת הנורמליות למדינה.

עכשיו אנחנו במלחמה. כמו הורינו וסבינו שהצילו את עם ישראל לפני 50 שנה במלחמת יום הכיפורים. כמו דור המייסדים של המדינה, שהקריב אחוז מבניו במלחמת העצמאות. כל המילים הגדולות שעליהן גדלנו וגידלנו את ילדינו הופכות מציאותיות. כל הסיפורים על הביל"ויים, העליות הראשונות, המחתרות, הפלמ"ח ומבצע אנטבה, הן המורשת שלאורה עלינו לחיות עכשיו - וכנראה לתמיד.

וכך יהיה. נחניק את הכאב עד שוך הקרבות, נספוג בדממה קשוחה את האובדן ונצא למערכה אכזרית כדי לנצח. כי אין לנו ארץ אחרת.