בלי מידתיות ובלי רחמנות: ישראל צריכה להחזיר את עזה לתקופת האבן

50 שנים ויום אחד בדיוק אחרי מלחמת יום הכיפורים (על פי הלוח הגרגוריאני), ישראל מצאה עצמה שוב תחת מתקפת פתע. תוצאותיה מחרידות לא פחות. לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שהיה עיוורון מודיעיני, ושצה"ל נתפס בלתי מוכן באופן קיצוני.

הזמן לברר את המחדל עוד יגיע. כרגע מה שיש להתרכז בו הוא הפיכת התבוסה לניצחון, והדרך לעשות זאת היא להעביר את היוזמה אלינו וקודם כל להכניע את האויב. אין די "בגביית מחיר עצום", כפי שאמר ראש הממשלה. בנסיבות שנכפו עלינו, כפי שאמר הרמטכ"ל דדו במלחמת יום הכיפורים, צריך לשבור לאויב את העצמות. כלומר, להוריד אותו על הברכיים עד שיצעק די, לפגוע בו בלי רחמים ולכסח אותו באכזריות. בלי בג"ץ ובלי בצלם, בלי הכלה ובלי מגבלה, בלי מידתיות ובלי רחמנות. ואם החשש הוא מהאג, אזי יש מספיק מתנדבים למלאכה שיישארו בארץ עד סוף ימיהם.

את כל העכבות הנ"ל לקחנו על עצמנו מאז עזיבת רצועת עזה ב־2005. הן הביאו אותנו לאינסוף סבבים חסרי תוחלת מול חמאס, ולבסוף למלחמת שמחת תורה הנוראה. ובכן כעת, משפרצה מלחמה, יש לנצל אותה כדי לשבור סופית את המאזן הבלתי נסבל, שארגוני טרור העזתיים מפעילים נגדנו כבר עשור וחצי. הגיע הזמן להפוך שולחן.

מה זה אומר בפועל? זה אומר להחזיר את עזה לתקופת האבן. לחטוף חטיפות שכנגד את בכירי חמאס ובני משפחותיהם. להרוס את בתיהם המפוארים, את הבניינים הגבוהים, את המסעדות ואת הטיילות בעזה.

לא לחשוש מהאג

שר האנרגיה ישראל כ"ץ נקט צעד נכון ועצר את אספקת החשמל הישראלית לעזה - שגם בימי שגרה אי אפשר להבין מדוע היא מתקיימת. את הקו הזה צריך להמשיך ולהחריף. כלומר, לא לחדש את החשמל עד שאחרון אנשינו יוחזר, כולל אברה מנגיסטו וחללינו אורון שאול והדר גולדין. אם זה לא יעזור, יש להפציץ גם את תחנת הכוח הקיימת ברצועה.

נוסף על כך, לאסור כליל את הדיג ולדרוש מהמצרים לסגור את מעבר רפיח, לעצור לאלתר כל אספקה לרצועה, מכל סוג שהוא, כולל מים ומזון, עד שהאימהות העזתיות יזעקו לשמיים את סבלן. כמו כן, כבר אתמול צריך היה להפציץ את מפקדת חמאס הממוקמת בבית החולים שיפא, או בכל מיקום אחר, בלי שום חשבון.

אין שום סיבה ושום הצדקה לכך שהעם שלנו יסבול בשעה שהעם שלהם ממשיך בשגרה. זה לא מתקבל על פי שום קנה מידה. ואם החשש הוא מהאג, אזי יש מספיק מתנדבים למלאכה שיסכימו להישאר בארץ עד סוף ימיהם. ישראל מספיק יפה וחשובה לשם כך.

אין ספק שעוד צפויים לנו ימים קשים ומראות זוועה. אבל, למרבה הצער, בעידן הסופר־מודרני הזה, שבו הכל מתועד בזמן אמת, נגזרה עלינו מלחמה אכזרית נוסח ימי הביניים. ובמלחמה כמו במלחמה, עלינו לנשוך שפתיים, להתגבר על ההלם ועל הכאב, ולהגיע לניצחון שינחית על האויב מכה מהממת שממנה לא יוכל לקום, מכה כזו שתבהיר לכל השחקנים באזור שכעת מחככים ידיים בהנאה, שישראל אולי שוב הופתעה, אבל שלפחות ב־50 השנים הבאות איש לא יתעסק איתה שוב.