יהודה ושומרון אינם עזה, והעוטף אינו תל אביב: אסור לתת לאיום להתפתח

לא מפני שדם תושבי המררכז סמוק יותר, אלא משום שיכולת הספיגה במרכז הארץ קטנה בהרבה • יהודה ושומרון שונה מעזה מכל בחינה אפשרית: גרים בה הרבה יותר פלשתינים (ויהודים) בפיזור גיאוגרפי גדול בהרבה וכן היא קרובה יותר לגידולי אוכלוסייה בישראל • המרחק בין רמאללה לירושלים, בין קלקיליה לכפר סבא, בין טול כרם לנתניה ולחדרה - מאיים לייצר מציאות שישראל לא תוכל לחיות איתה

עימותים בג'נין. צילום: EPA

לפני 22 שנים וקצת נורתה פצצת המרגמה הראשונה מעזה לכיוון היישוב נצרים. ישראל הופתעה והבטיחה לגדוע את התופעה בטרם תהפוך לשיטפון. הבטחות דומות פוזרו לאחר ההתנתקות מהרצועה: על כל ירי לשטח ישראל תבוא תגובה קשה, הובטח.

המציאות לימדה אחרת: עזה השתכללה, התחמשה והקצינה. את הרשות הפלשתינית החליף החמאס, ואת השיחות המדיניות החליפו שיחות באש. מי שמעצב מאז את המציאות הוא האויב; מורתע ככל שיהיה, ברצותו הוא משגר וברצותו חדל. ישראל בעיקר מגיבה, ויוזמת רק כאשר היא נדחקת לפינה.

הכנות לשיגור רקטות בעזה (ארכיון), צילום: אי.פי

יהודה ושומרון היא לא עזה מכל בחינה אפשרית. גרים בה הרבה יותר פלשתינים, בפיזור גיאוגרפי גדול בהרבה. גרים בה גם הרבה יותר יהודים. וחשוב מכל, היא קרובה הרבה יותר לריכוזי אוכלוסייה בישראל. "דין נצרים כדין תל אביב" אמר פעם אריאל שרון בהקשר אחר, ולא קיים; "דין העוטף כדין תל אביב", טוענים כיום קברניטי המדינה, ולא מקיימים אף הם.

דווקא משום כך, ישראל לא יכולה לאפשר ולו לבדל של רקטה לצמוח בגדה. יו"ש אינה עזה כאמור, והעוטף אינו תל אביב. לא מפני שדם תושביו סמוק פחות; משום שיכולת הספיגה במרכז הארץ - שמאוכלס יותר, שרגיש יותר להשפעות על המשק והכלכלה - קטנה בהרבה. המרחק בין רמאללה לירושלים, בין קלקיליה לכפר סבא, בין טול כרם לנתניה ולחדרה, וכמובן המרחק מתל אביב - כל אלה מבטיחים (או ליתר דיוק מאיימים) לייצר מציאות שישראל לא תוכל לחיות איתה, בוודאי כשברקע צרוב הניסיון העזתי של מרגמה קטנה לעבר נצרים שהופכת למטח רקטות גדול וקטלני לכיוון שלל יעדים.

דין העוטף כדין ת"א? נתניהו וגלנט, צילום: אלכס קולומויסקי

לכן, משקיעה מערכת הביטחון מאמץ מיוחד בגדיעת כל מאמץ לייצר רקטות ביו"ש. הניסיונות האלה אינם חדשים; הם מתקיימים שני עשורים ויותר, בעצימות משתנה, שתלויה בשלל גורמים - האיכות והמוטיבציה של גורמי הטרור בשטח והאמצעים שיש להם, ומנגד איכות המודיעין והסיכול של ישראל. ברוב המקרים גדעו השב"כ וצה"ל ניסיונות כאלה עוד בשלב המחשבה והתכנון; רק במקרים בודדים הם עברו לשלב המעשה.

בתקופה האחרונה אנחנו עדים לעלייה בניסיונות להשיג יכולת רקטית גם בגדה, כחלק מהמאמץ הכולל שמובילים ארגוני הטרור לייצר פיגועים. הידע קל להשגה: הוא קיים חופשי באינטרנט. גם האמצעים קלים להשגה: הם מאולתרים ברובם, וחלקם מצוי בכל בית. גם מוטיבציות, כסף ומחבלים לא חסר.

במערכת הביטחון בודקים: האם נערך ניסיון לשגר רקטות מג'נין? || קרדיט: רשתות ערביות

השילוב של כל אלה מייצר בינתיים יכולת פרימיטיבית למדי. יעידו על כך שתי הרקטות ששוגרו אתמול. אבל אסור להתבשם מהכישלון הזה: גם בעזה התחילו עם כישלונות. לאורך זמן הידע נצבר, ואיתו הניסיון והמומחיות. בפעם הבאה הרקטה תעוף ל־200 מטרים ואז ל־500 מטרים, ובסוף היא תפגע.

זה איום שנראה עדיין רחוק, אבל אם לא ייגדע בהתמדה - הוא יתממש. לכן, טוב עושים השב"כ וצה"ל כשהם שמים את איום הרקטות בראש סדר המשימות, לצד סיכול פיגועים. זה מצדיק כל מאמץ, כל מבצע וכל כוח, שיובילו אל מחבלים, חומרים ובתים שבהם מתבצע ייצור הרקטות. כמו בטרור, לא יהיה כאן זבנג וגמרנו; מאחר שהידע קיים, האמצעים זמינים ומחבלים ומוטיבציה יהיו תמיד. האתגר הוא לא הרקטה שסוכלה אתמול, אלא זאת שתיווצר וחלילה תשוגר מחר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר