ישראל צריכה להחליט מה היא רוצה - מעזה ומעצמה

ישראל חזרה אתמול לדילמה המוכרת, כיצד להגיב על ירי הרקטות מעזה מבלי להיגרר להסלמה לא רצויה.

יסודות הדילמה ברורים. מצד אחד, ירי פרוע ומתריס של הג'יהאד האסלאמי, בצהרי היום, שכל מטרתו לפגוע כדי להרוג (רק במזל הסתיים האירוע בשלושה פצועים בלבד, ובהם אחד קשה). מצד שני, ירי שבוצע רק בגבולות העוטף, כתגובה על מותו של האסיר שובת הרעב חאדר עדנאן, ותוך העברת מסרים מצד חמאס - שלא היה אחראי לירי אך ידע עליו - כי הוא אינו מעוניין בהסלמה.

בצמרת המדינית־ביטחונית בישראל לא היה אתמול ויכוח על נחיצות התגובה, אלא על עוצמתה. תגובה רפה מדי תשדר חולשה ותעודד את הג'יהאד האסלאמי וארגונים אחרים להמשיך להטריד את תושבי העוטף. תגובה חריפה מדי, בוודאי כזאת שגם תוביל לנפגעים בצד הפלשתיני, עלולה להוביל לתגובת־נגד, ואולי אף לצרף את חמאס למערכה. פינג־פונג כזה עלול לצאת במהרה משליטה, כאשר על הגדר מתחמם גם הסניף הלבנוני של חמאס ואולי אף מיליציות שיעיות בסוריה, שממתינים לשעת כושר לשוב ולפגוע בישראל.

תגובה רפה מדי תשדר חולשה ותעודד את הג'יהאד האסלאמי וארגונים אחרים להמשיך להטריד את תושבי העוטף. תגובה חריפה מדי, בוודאי כזאת שגם תוביל לנפגעים בצד הפלשתיני, עלולה להוביל לתגובת־נגד, ואולי אף לצרף את חמאס למערכה.

ישראל עמדה בדילמה דומה בחודש שעבר, כאשר אותגרה במהלך חג הפסח מעזה ומצפון. ההחלטה אז להגיב במתינות יחסית (תוך וידוא שתקיפות חיל האוויר לא יובילו להרוגים) נבעה מצבר של נסיבות: היעדר נפגעים בכל אירועי הירי, השסע הפנימי בישראל כתוצאה מהחקיקה המשפטית, כוונת איראן לאחד בין הזירות וההצטלבות הנפיצה של הרמדאן ופסח. גם העובדה שההסלמה אז תורצה בידי הפלשתינים באירועי הר הבית גרמה לריסון בצד הישראלי, שהיה מתקשה לקבל לגיטימציה אזורית ובינלאומית לפעולת תגובה נרחבת בעיתוי הזה.

נדמה שכעת הנסיבות שונות במקצת. השסע אמנם נותר כשהיה - גם אם ברקע מתקיימים כל העת מגעים לפתרונות מוסכמים - וגם הדחף האיראני קיים כתמיד, אבל היעדר הקשר דתי ישיר כפי שהיה ברמדאן משחרר במקצת את הרסנים מעל ישראל. מנגד, למשוואה נוסף גורם שלא היה קיים בחודש שעבר - האסירים הביטחוניים, שמיהרו להפוך את עדנאן לסמל ועשויים לנצל את ההזדמנות כדי לעורר מהומות. חמאס, שרגיש מאוד לאסיריו, נמנע בשל כך מהגבלת הג'יהאד האסלאמי בתגובתו אתמול, ויקבע את המשך מהלכיו בין היתר בהתאם ללחץ שיופעל עליו גם מבין כותלי הכלא.

עוד קודם לכן צריכה ישראל להחליט מה היא רוצה - מעזה ומעצמה. בנימין נתניהו הוא שמרן מובהק כשעל הפרק מונחות הרפתקאות ביטחוניות, ואפשר להעריך שיימנע מפעולה שעלולה להסלים ולהסתבך. מנגד, בממשלתו גוברים הקולות שקוראים לו להגיב ביתר תקיפות, בוודאי לנוכח הנתונים כי בארבעת החודשים האחרונים התרופף הביטחון בעוטף משמעותית בהשוואה לתקופה (ולממשלה) הקודמת.

אבל גם אם ישראל תגיב כעת במתינות, כמצופה, זה יהיה לקנות שקט לזמן קצר. חוסר הצלחתה להפריד בין יו"ש לעזה גורר תגובות כמעט אוטומטיות מהרצועה לכל אירוע אלים בגדה ומבטיח ירי שיגיע בתוך זמן קצר. זאת מציאות שישראל לא יכולה להשלים עימה, בוודאי אחרי התקופה השקטה יחסית אשתקד.

מוטב, לכן, אם ישראל תעשה את מה שהיא נמנעת מלעשות כבר עשור וחצי: מחשבה אסטרטגית אמיתית על העתיד שהיא רוצה מול עזה לטווח הקצר, הבינוני והארוך, ומה נדרש לעשות כדי להגיע לשם. אם תימנע מכך כפי שעשתה עד עתה, תמשיך הממשלה לשחק בנדמה לי, ובסופו של דבר תיגרר למערכה שהיא מבקשת להימנע ממנה בתנאי פתיחה טובים פחות.