למרות הפיגוע המשולב בירושלים, אסור לתת לשגרת הפחד לחזור

כשהודיעו בחדשות עלהפיגוע הנורא בירושליםהייתי בדרכי לבירה. פגישת עבודה חשובה שהמתינה לי שם גרמה לי לצאת בשעות הבוקר המוקדמות כדי להימנע מהפקקים. החדשות המזעזעות, שקרעו את הנסיעה השגרתית, החזירו אותי באחת לימי האוטובוסים המתפוצצים. לשגרה מדממת שבה קמנו כל בוקר לדיווחים על גופות מרוטשות ועבודת קודש של זק"א.

מרחב התחבורה היה לזירת תופת. גדלנו לתוך הטראומה הזו, צמחנו עם חרדה מובנית מאוטובוסים עמוסי אדם, חונכנו להביט לכל עבר, לחפש תיקים חשודים, התבגרנו לתוך מציאות שמתפוצצת בפנים.

וכשחשבנו שמדובר בזיכרון שהוא נחלת העבר, שהבקרים שבהם קמנו לקול דיווחים מונוטוניים של השדרנים על עוד אוטובוס שנקרע לשניים, על עוד יתומים, אלמנות ואימהות שכולות; כשהרושם המזעזע על הירצחה בדמי ימיה של אלישבע משולמי, גיסתה של המורה בוגרד מבית הספר, בפיגוע הנורא בקו 2 מיטשטש. פיגוע שגבה עשרות קורבנות, חלקם הכרנו מקרוב ממש, וגרם לריח המוות להיות קרוב עוד יותר, לוחץ על הריאות.

שנות הנערות, שאפסנתי בארון חתום ונעול, עולות בגרון והופכות את הבטן. כל הפצעים שלא פתחנו אף פעם, כל החרדות שלא דיברו איתנו עליהן, כי למי היתה מודעות פעם להשפעת החרדות על הנפש הרכה, נפתחים מחדש.

עברנו שנים קשות מאז, של פיגועי דקירה וירי. היו זמנים שקטים יותר ותקופות מתוחות, אך התפללנו וקיווינו שהריח החרוך והמראות הגרפיים של חלקי הגופות המפוזרות יישארו לנצח נחלת העבר הרחוק. שהתיאורים המצמררים על חברה שהיתה בדרכה לכותל, וניצלה ממוות אכזר רק כי ויתרה על מקומה באוטובוס עמוס עד אפס מקום, לא יהיו יותר חלק משיחות היומיום שלנו.

אימצתי לעצמי מנהג באותן שנים. בכל לילה, בטרם הייתי עוצמת את עיניי, הייתי מתכננת נתיבי בריחה אפשריים מזירת אוטובוס מתפוצץ. חשבתי היכן הכי בטוח לשבת, ניסיתי להיכנס לראשו של המחבל, להבין אם הוא מעדיף לשבת ליד הנהג או דווקא בסוף. לא אפשרתי למלאך השינה להגיע, עד שלא הייתי בטוחה כי אני יודעת להגן על עצמי.

אני האישה של 2022, מתפללת, מקווה ודורשת מציאות בטוחה וטובה עבור כולנו. אסור לתת למציאות האיומה הזו להתפוצץ לנו שוב בפנים.