הסכם, לא שלום: העסקה על הגבול הימי עם לבנון היא בפועל הסדר טכני

בהיסטוריה של ישראל ושכנותיה היו הסכמים ששני הצדדים הרוויחו מהם. כלומר, המחיר היה מזערי והתמורה רבה. למשל הסכמי אברהם או השלום עם ירדן.

זה לא המקרה של הסדר הגבול הימי בין לבנון וישראל. ראשית, כלל לא מדובר על חוזה בילטרלי בין שתי המדינות, אלא על מכתבים שביירות וירושלים יקבלו מארה"ב, ויאשרו בממשלות. בעקבות המכתבים האלה כל מדינה מתחייבת לשלוח לאו"ם מפה ובה הגבול החדש והמוסכם. זהו המסלול, ואילולא נערכו בחירות בקרוב ספק אם היה מעורר כל כך הרבה עניין.

מחלוקת בת 11 שנים

על כל פנים, הסדר טכני שכזה טוב עשרות מונים מסכסוך פתוח ואיומי מלחמה. אבל, כפי שאמר אתמול ראש המל"ל, ד"ר איל חולתא, "זה לא הסכם שלום, וגם אין חתימה בילטרלית". כך שההכרזות של ראש הממשלה לפיד, כמו גם של הממשל האמריקני על "הסכם שלום" (ביידן) או "פריצת דרך היסטורית", מוגזמות מאוד.

ההסכם העקיף פותר מחלוקת בת 11 שנים עם לבנון, ומסדיר סכסוך בן 22 שנה עם שכנתנו הצפונית. המחלוקת היא בעניין הגבול הימי. כדי להביא לפתרונה ישראל קיבלה את מלוא התביעה הטריטוריאלית של לבנון, ומסרה לריבונותה את כל המשולש שהיה בוויכוח. הקו החדש הזה יהפוך מעתה לגבול המוכר של המים הכלכליים שבין שתי המדינות.

הסכסוך נולד לאחר הנסיגה הישראלית מדרום לבנון בשנת 2000, והוא נסב על הגבול הביטחוני הימי, מנקודת החוף בראש הנקרה ועד 7 ק"מ לתוך הים, מה שקרוי, "קו המצופים". גם פה ישראל ויתרה לא מעט - שטח ימי של 10 ק"מ רבועים יועבר ללבנון.

התמורה אינה הכרה שלהם בגבול, אלא הסכמה שזהו הסטטוס קוו. כלומר, במישור העקרוני הסכסוך הזה לא נסגר. ועדיין, עדיפה כמובן הכרה דה־פקטו במצב מסוים, מעימות פתוח.

האינטרס הביטחוני גובר

על פי סדר העדיפויות שקבעו ראשי הממשלה בנט ולפיד, האינטרסים הביטחוניים, הכלכליים והמדיניים, קדמו לשיקולי שימור השטח. לכן, ישראל ויתרה למעשה על הטריטוריה כדי לקבל תמורות אחרות. אלה כוללות כאמור את ההסכמה הלבנונית לגבולות החדשים, וכן מנגנון חכם שמבטיח את קבלת התמלוגים הכלכליים לישראל.

כמו כן, מחיזבאללה נשמטו הטיעונים לפתוח באש, מה שירגיע ענקיות אנרגיה בינלאומיות ששוקלות לחפש גז במזרח הים התיכון. יתרה מכך, חיזבאללה משלים דה־פקטו עם מו"מ עקיף שמתנהל בין לבנון לישראל. זו מכה לנסראללה. אפשר כמובן להתווכח אם היא שווה את המחיר הסמלי של מסירת כל השטח.

ההסכם כולל ויתור נוסף, ולפיו אם נקודת הקידוח של מאגר קאנא תימצא מדרום לגבול החדש - ישראל תאפשר לקדוח בשטחה. הסדרים כאלה מקובלים בשוק האנרגיה העולמי, משום שמיקום המאגר שמתחת למים הוא הקובע את הבעלות עליו. המשמעות היא שלבנון, באמצעות החברה הצרפתית, תשאב גז משטח ישראלי.

יש בהסכם חור נוסף, העשוי לאפשר תיאורטית לחברת גז איראנית להיות זו שתפעל מול חופי ישראל. בהסכם נאמר כי "חברה הנתונה תחת סנקציות בינלאומיות" לא תוכל להיות בין אלו שיבצעו את הקידוח. אבל אם ארה"ב ואיראן יחתמו על הסכם גרעין חדש שיכלול את הסרת הסנקציות, המשמעות היא שחברות איראניות יוכלו להיות מפעילות הבאר. הסיכוי לכך לא גבוה, אבל זו פינה שישראל צריכה היתה לסגור.

כסף לא יגיע לחיזבאללה

מאידך, הטענה שכסף יזרום לחיזבאללה שקרית. מעל ראשה של ממשלת לבנון תלויים איומי סנקציות בינלאומיות, לבל תאפשר לחיזבאללה ליהנות מהכנסותיה. כל סנט שיועבר ממאגר צידון לחיזבאללה יפגע מיידית בממשלת לבנון. לכן לא סביר שהדבר יקרה.

ארה"ב תישאר הגננת של הצדדים. שתי המדינות חייבות לשתף אותה בכל מידע שיגלו על מחצבים נוספים שיימצאו באזור. בכל מקרה של מחלוקת, אמריקה תהיה הבוררת.

כך שפיוס בין ישראל ללבנון עדיין אין. אבל חוזה שלום של כל אחת עם אמריקה יש. וגם זה משהו.