בתה של הנרצחת דפנה מאיר ז"ל במסר נוקב: "טיפשי לקרוא לזה 'טרור הבודדים' - זה כבר דפוס"

"זה הפך לי את החיים": רננה מאיר כהן, בתה של דפנה מאיר ז"ל, שנרצחה בפתח ביתה בעתניאל בשנת 2016, כתבה היום (רביעי) פוסט שהקדישה לנרצחת מהפיגוע בחולון, שולמית רחל עובדיה.

בפוסט חשפה לראשונה ניסיון פיגוע בו נכחה שנה וחצי לאחר רצח אמה, כאשר שלושת האירועים (הפיגוע אמש, הפיגוע בה אמה נרצחה וניסיון הפיגוע) התרחשו ע"י מפגע בודד. רננה יצאה באמירה חדה: "קוראים לזה בטיפשות 'טרור הבודדים' - בודד זה אחד, בודדים זה כבר דפוס".  

"הוא הרים לכיווני את המקוש"

בפתח הפוסט כתבה: "שנה אחרי הפיגוע, הבית הישן שבו גדלתי היה עמוק בתוך שיפוץ אינטנסיבי. זה היה כמה שבועות לפני החתונה, יצאתי לאוטו לתלות את אחד הבגדים החגיגיים במושב האחורי, כשאחד הפועלים יצא אחרי. הוא היה שחום וגבוה עם ג'קט בצבעי אדום. הוא חצה לצד השני של הכביש, נעמד על יד המערבל הקטן של הבטון, הסתכל עלי באריכות ואז הרים לכיווני את המקוש הארוך שהיה לו ביד. כביש צר וריק הפריד בנינו. בדריכות שאני מקללת כל בוקר - כי היא הופכת את החיים שלי להילוך לא סביר - נכנסתי לאוטו, נעלתי את הדלתות והכנסתי את המפתח בלי קוד כך שהאזעקה של האוטו נדלקה. אבא שלי שמע ויצא החוצה".

רננה הוסיפה: "לא קראו לזה פיגוע כי אף אחד לא מת. לא קראו לזה פיגוע כי הבית של אותה משפחה היה מפורק פיזית ונפשית. לא קראו לזה פיגוע כי לא היו קולות של ירי וגם לא כלי שתכליתו הוא הרג. לא קראו לזה פיגוע כי, כי אני לא יודעת למה. כי עוד אירוע, היה רק עוד אירוע.

"דבר אחד אני יודעת. זה הפך לי את החיים באופן קשה יותר מהפעם הראשונה. זה לא השאיר מקום לגעגוע או לתחושת הבחירה בחיים. זה השאיר הרס וחורבן בלי הרבה כוח רצון לבנות חזרה. מי שמתה שם באותם רגעים הייתה האמונה שזה היה רק מחבל בודד, ההוא שרצח לי את אמא. 'טרור הבודדים' קראו לזה בטיפשות. בודד זה אחד, בודדים זה כבר דפוס".

עוד סיפרה: "מאז אני לא עוברת ליד אתרי בניה וכשיש פועלים ברחוב אני עוברת לצד השני. תמ״א 38 - עצם הביטוי מעביר בי רעד. 'תהיי ריאלית' אומרים לי, אז אני ריאלית ולכן הראש שלי כבר מצליח לזוז ב-360 מעלות. אם נכנסים פועלים לסופר הם יוצאים באי נעימות (או נשארים בחוצפה ששמורה רק להם) כי העיניים שלי לא זזות מהם בקטע מטריד. לרשתות מסוימות אני לא מתקרבת. סליחה על השיימינג".

לסיום כתבה: "'אלוהים לוקח את הטובים ביותר', אולי. ואולי זו גם סתם סטטיסטיקה ש'זכיתי' לקחת בה חלק. הרי מה הסיכוי שאני, ילדה בת 17, אפגוש את עצמי בתוך שנה וחצי בשני פיגועים? הסיכוי הוא 100%, כי כשפוגשים בסיכוי היחיד - אז הוא מאה. הוא לוקח את החיים ומטיח אותם לכל הכיוונים. לא משאיר הרבה מקום להדביק את החלקים מחדש.

"אני כותבת את זה היום לזכרה של שולמית רחל עובדיה. עוד אישה שנרצחה בפתח ביתה ולא היה לה את הסיכוי להגן על עצמה. אני כותבת את זה גם לזכר כל אותם אנשים שאיימו עליהם בגרזן, אבל לא קראו להם נפגעי טרור, למרות שהנפש שלהם חרוכה מזמן. הסיכוי הוא 100%. אל תחשבו שלא. על אמא דפנה שמעתם וגם על שולמית. על כל השאר לא".