הבעיה היא לא של צה"ל, אלא של כולנו

"איפה שירת בצה"ל?", פעם זאת היתה שאלה לגיטימית, שאלה שבה נפתחו כל ראיון עבודה, ולא מעט שיחות בין שני ישראלים. בעוונותינו, השאלה הזאת נשאלת פחות ופחות. יש שיגידו שהשאלה לא שוויונית או שהיא מנציחה קיפוח. שהרי מה יעשה ערבי שאינו מחויב לשרת, חרדי שקיבל פטור או אדם עם מוגבלות.

לאורך שנותיי כלובש מדי צה"ל, כשנשאלתי על ידי מנהלי בתי ספר: "מה הדרך להעלות את המוטיבציה לגיוס בקרב הנוער?", השבתי שעל כל איש חינוך לדאוג שכל אחד מתלמידיו יסייע ויתרום מעצמו לטובת זולתו ללא תמורה - לקשישה הבודדה בשכונה, לילדים חולי סרטן, לחבר המתקשה בלימודים או חברתית.

ורק אז, כשיפתחו דרך מחשבה ערכית ומוסרית, כזו שתוביל נתינה מעבר לטובתם האישית, אז כשיגיעו לשערי לשכת הגיוס כבר יהיה להם, ולנו, קל יותר להחליף ברגע אחד את הקשישה שסייעו לה או את החלש בכיתה, בשירות עבור המדינה כולה, שירות בצה"ל.

אם למישהו יש בעיה עם השאלה "איפה שירת בצה"ל?" אני מציע שבמקום זאת יתרגלו במקומות העבודה לשאול "כיצד תרמת?", מה עשית עבור המדינה והחברה בישראל. כאשר השאלה הזאת הולכת ונשחקת, יחד איתה הולך ונשחק חוסננו הלאומי. השאלה החשובה הזאת צריכה ללוות את כולנו, וחשוב מכך - התשובה עליה.

מה שעומד מנגד אלה ששכחו את חובתם, הוא הרוב הטוב, המשרתים בצה"ל וכאלה שאף שקיבלו פטור, נלחמים כדי להתגייס. כך, לדוגמה, המקרה מעורר ההשראה הבא: לפני כחודש הגיע אלי לכנסת חייל עם צרכים מיוחדים והביע תודה על שסייעתי לו במאבקו להתגייס. אותו בחור, על הרצף האוטיסטי, נפסל משירות לאחר הצו הראשון ואז פנה אלי. העליתי את הצורך במבחנים, והעניין טופל והוסדר גם הלאה. מקרה אחד מני רבים, שיש לשים עליו את האור במיוחד בשיח על מי שבוחר להשתמט.

חלק מהמשמעויות של הפתגם שהגיתי "עם בונה צבא, בונה עם", בנויות על המנגנון הטבעי שעליו נשען יסוד קיומה של מדינת ישראל - חוק שירות חובה. צה"ל נשען על שני מקורות עיקריים: תקציב וכוח אדם. את שני המקורות האלה מספקת לו המדינה, מאז ולתמיד. האם מישהו מעלה על דעתו שאם לצה"ל יחסר תקציב, הוא ישלח חיילים וחיילות לעבוד כדי להגדיל את התקציב? מובן שלא.

הגיוס לצה"ל הוא אתגר של החברה הישראלית, הרבה לפני שהוא אתגר של צה"ל. הירידה בנתונים משקפת את ההתייחסות לערך השירות בכלל, ויש לה היבטים נוספים כמו מוטיבציה לקצונה והתייצבות למילואים. בראייה עתידית, ישראל תזדקק לכל אלה גם בעוד שנים רבות.

אין ספק שקל להסתכל על הנתונים כבעיה של הצבא ולדרוש ממנו פתרונות, אבל זאת ממש לא בעיה של צה"ל. זאת בעיה שלי, של ילדינו ונכדינו. והפתרון נמצא בבתים שלנו, במערכת החינוך, אצל כל אחד ואחת מאיתנו.

הכותב הוא שר המודיעין, אלוף במילואים וכיהן בעבר בתפקיד ראש אכ"א