המגננה האסטרטגית של ישראל מול עזה

מבצע "שומר החומות" דומה מאוד למבצעים הקודמים שנוהלו בעשור האחרון סביברצועת עזה. המדיניות והכרונולוגיה שזכו לשם "סבבים" מוכרים כבר היטב בכל בית בישראל – בחלק מהמקומות המושג הזה כבר מוקצה מחמת מיאוס.

ועם זאת, למצב שבו אנו מצויים, לפחות מול עזה, יש תכלית ברורה ועיגון מקצועי בתורת הלחימה – למצב הזה קוראים "מגננה".

מגננה בתפיסה הצבאית היא מצב יסוד מערכתי שבו המדינה מקדישה את עיקר כוחה לשימור התשתיות שלה ולהגנה על העורף ונכסיה האסטרטגיים, מכאן שעיקר האנרגיה הצבאית במצב יסוד זה מושקעת בהגנה בתוך שטח המדינה. אין זה מונע מבצעים התקפיים שתכליתם שימור המגננה, למשל בהינתן התרעה על תקיפת העורף – יוזמה שתכליתה נטרול האיום.

המגננה שונה ממצב היסוד השני, והוא מתקפה, שבו עיקר האנרגיה מושקעת בלחימה בתוך שטח האויב ואשר תכליתה כיבוש השטח בצד השני והרחקת האויב משטחנו. למתקפה כזו מוגדרים הישגים מבצעיים שונים, אך ההבדל המהותי בין מצבי היסוד הוא במיקוד המאמצים – במגננה בשטחנו, או במתקפה בשטח האויב.

מדיניות ה"סבבים" היא פועל יוצא למצב היסוד המגננתי. מה שאנו רואים פעם אחר פעם, הוא ניסיון של ארגון טרור זה או אחר לבצע ירי של רקטות לעבר שטחנו, ובאמצעות טרור, קרי הפחדה, לשבש את אורח החיים האזרחי, ודרך כך את תחושת הביטחון ואת השגשוג הכלכלי.

למעשה, ארגוני הטרור יודעים שאין להם דרך לנצח את ישראל, ולכן הם נוקטים באסטרטגיה של הפחדה. בעבר היו אלה מחבלים מתאבדים, וכעת אלה רקטות המוכוונות אל העורף האזרחי.

התחושה שאנשים מגנים על בתיהם היא לא פשוטה, בטח כשהם מותקפים השכם וערב. במגננה, היוזמה בעיקרה היא בידי האויב, שהרי הוא התוקף והוא זה שבוחר בזמן או במקום לביצוע התקיפה. הלך הרוח של המגן הינו ברור, וכולל בתוכו תסכול רב, בצד הצדק להפעלת כוח צבאי. אולם למגננה יש מספר יתרונות בלתי מבוטלים שצה"ל מצליח למקסם מסבב לסבב.

היתרון השני עוסק ביכולת לתת מענה ל"הפתעות" מצד האויב. שימור עיקר הכוח הלוחם בתוך שטח המדינה מאפשר הפעלת עתודות אל מול פעולה לא צפויה. אםחמאסינסה לתקוף ישוב או מתקן אסטרטגי בעורף, למשל – המגננה מאפשרת הטלת כוחות גמישות גבוהה אל מול מודיעין עדכני, שכן עיקר הכוח מצוי בשטחנו ואינו מצוי תחת איום מיידי. פריסת הכוחות בשטחנו זוכה גם להגנה של המערכות האקטיביות, לדוגמה, כיפת ברזל – אלמנט שאינו קיים בשטח האויב. מכאן שבמצב מגננה קיים יתרון מובהק של גמישות בהפעלת הכוחות, זמינותם וכן שרידותם.

ההיבט השלישי הוא היכולת של צה"ל להתבסס לוגיסטית על מתקני העורף, ובהקשר זה סוגיות של דלק, אנרגיה, מזון, טיפול רפואי ועוד. יכולת נוספת היא זו שבה מביאים את הפצוע ישירות לבית החולים, מה שמעלה במאות אחוזים את סיכויי החלמתו, ובהמשך לכך הזרמת הלוגיסטיקה אל הכוחות ישירות, מבלי להתחכך באויב ומבלי לאפשר לו פגיעה ב"חוליה החלשה" של הכוחות הצבאיים. היבטים אלו מאפשרים את שימור הכוח לאורך זמן ואת הגברת יעילותו.

הסוגיה הרביעית היא זמן התארגנות, צבירת הכוח והכנתו לפעולה. במהלך המגננה, יכול הצבא להכין באופן מיטבי את כוחותיו לפעולת תמרון משמעותית, ובתוך כך להשלים את צבירת הכוח מכל רחבי המדינה, גיוס מילואים, התארגנות ואפילו אימון הכוחות והכנתם בהקשרים מקצועיים ומבצעיים.

ככל שהזמן עובר והכוח נצבר ומתארגן, כך אפקטיביות הפעולה שלו במידה ויופעל תהיה גבוהה יותר. כאן יש חשיבות רבה למתן זמן התארגנות והכנה לכוחות מבלי להיכנס בחופזה לעומק השטח.

הסוגיה החמישית היא אסטרטגית מובהקת, והיא יצירת לגיטימציה גבוהה לפעולה נרחבת. כל עוד צה"ל לא יוצא לתמרון התקפי מוחץ, הלגיטימציה שלו להיבנות ולהתכונן לכך, ובהמשך לפעול, עולה באופן משמעותי.

בעולם, כל שכן במדינות המערב, מתקשים לקבל מהלכים קרקעיים שתכליתם כיבוש שטח, בטח כשמדובר בלחימה בתווך אזרחי, הכולל תמונות לא פשוטות של אזרחים תחת אש מול לוחמים וטנקים. ככל שהמדינה קוצרת את פירות המגננה, כך הלגיטימציה שלה בהמשך לפעול במתקפה גבוהה יותר.

במדיניות הסבבים שלו, מצליח צה"ל לפגוע באויב בעיקר בשל תשתית מודיעינית המתבססת על המתקנים הנייחים בשטחינו. הכנת הכוח וצבירתו באפקטיביות גבוהה ומוכנות לכל אירוע מתפתח. המדינה זוכה ללגיטימציה גבוהה יותר לפעולותיה, ולמעשה, כל אלו מאפשרים בהמשך פעולה אגרסיבית יותר, שבסיכוי גבוה תביא מקסימום הישגים מבצעיים במינימום זמן.

השאלה המתעוררת בדינמיקת הסבבים בהקשרה המגננתי היא סביב עיתוי המתקפה, אם בכלל, וכמה אפשר למצות את מצב המגננה, שלא לומר להגיע למצב שבו היא משדרת חולשה כלפי פנים או חוץ אל מול האויב, ממנה עשוי להתפרש כי ישראל מפחדת לצאת למהלך נרחב בתוך שטח האויב.

באסטרטגיה הביטחונית של ישראל, טען ראש הממשלה לשעבר דוד בן גוריון כי הכרעה חייבת להתקיים בתוך שטח האויב – למדינת ישראל אין מרחב קרקעי להכלה. הסבבים האלו מולחמאסמביאים אש רבה לעבר העורף. ההגנה האקטיבית מצמצמת מאוד את הנפגעים בגוף, וכמעט מונעת לחלוטין הרוגים בעורף, אך את מצב היסוד היא לא באמת משנה. בשלב מסוים, כשהאויב לא עוצר את פעולותיו, נדרשת המדינה לעבור למתקפה ולהעתיק את המאמץ לעומק שטח האויב.

גם במבצע הנוכחי, ישראל לא ממהרת מול עזה. כעת נשאל האם אנו מנסים למקסם את יתרונות המגננה, או שאנחנו מנסים להימנע בכל דרך ממתקפה?