רסיסי הזיכרון חיים בתוכנו

המשפחות תמיד זוכרות. אמא ואבא, האלמנה, הילדים והאחים יזכרו עד ליומם האחרון את מי שנקטף מהעץ המשפחתי שלהם במלחמה על חייה של מדינת ישראל ובשגרת הביטחון הבלתי שגרתית שלה.

המשפחות תמיד יזכרו, אבל החובה שלנו היא שיזכור עם ישראל - תמיד, ולא רק המשפחות. זו המשימה הקדושה שמשרד הביטחון נטל על עצמו: שהזיכרון יישאר אחרי הנופלים, וגם אחרינו. שהזיכרון לא ייטשטש וחלילה לא ייעלם.

בהיכל הזיכרון הממלכתי שבהר הרצל בירושלים מונצחים כל חללי מערכות ישראל מראשית ההתיישבות הציונית ועד ימינו. בכל שנה דולק בו נר ביום נפילתו של כל אחד ואחד מהנופלים. היום דולקים בו כל הנרות. הנרות האלה ידלקו בהיכל עד עולם.

החללים - והחיים - עומדים תמיד לנגד עיניי. הנופלים נפלו למעננו, אבל תמיד הם עומדים מולנו, כמו קמים בכל בוקר לשַמש לנו תמרור של זיכרון, שיכוון אותנו קדימה, אבל יזכיר לנו להביט תמיד במעלה הדרך גם לאחור.

החלל שהותירו עצום ורב, ותפקידנו למלא אותו בתוכן, לתת משמעות רחבה לזיכרון הפרטי והלאומי ולצקת לתוכו את כוח החיים ואת ערכי הגבורה, ההתנדבות וההקרבה שהובילו אותם אל מותם - ואותנו לעוד שנה של עצמאות. רק כך יהיו "חתומים בלב ישראל לדור דור".

בכל אחד מימי השנה אנחנו ממשיכים לתת להם חיים. כן, הם זוכים לחיות בינינו, ואיתנו בכל מפעלי ההנצחה והזיכרון שלנו, והם יחיו גם אחרינו - אם אנחנו נדע לאסוף היום את מיליוני הרסיסים והשברים, כדי שיישמרו גם כאשר לא יהיה מי שיספר. כדי שתמיד יהיה להם זיכרון חי. הם "ינוחו בשלום על משכבם", ואנחנו מצוּוים לטפל בשמם במשפחות, לעסוק לכבודם בהנצחה, ולזכרם - לשמר בכל יום את המורשת שהותירו. כך תמיד יהיו צרורים בצרור החיים.

שמותיהם של חללינו צרובים בעופרת שחורה על המצבות, על קירות הזיכרון, באנדרטאות, בכל שבילי ומפעלי ההנצחה. אבל קודם כל בלב - גם שלנו, שמנציחים אותם, ששומרים עליהם בזיכרון הלאומי, שנמצאים עם המשפחות בעין רואה, באוזן שומעת, בלב מבין.

הכותב הוא סמנכ"ל וראש אגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הביטחון