האלימות בחברה הערבית: האתגר האסטרטגי הגדול ביותר למדינת ישראל

כל אירוע אלימות, ובמיוחד רצח ופגיעה בחיי אדם, הוא אירוע חמור לכל הדעות, שאינו מתיישר עם חיי חברה מודרנית במאה ה־21 השואפת לשילוב, להשכלה ולפיתוח כלכלי. מנגד, חלק נכבד מקורבנות הרצח אינם חסידי אומות העולם, בלשון המעטה, ואינם תמימים. ואף שאין זה מנחם, כי לאף אחד בעולם אין זכות ליטול את חייו של אדם אחר או לקחת את החוק לידיים, רבים שנרצחים באחרונה הם חלק מתופעת הנקמה וחיסול החשבונות בין ארגוני הפשיעה והעבריינים.

כן, לא מעט מקורבנות הרצח הם חלק מסכסוכי פשע. אם למשטרה אין יכולת למנוע לפחות במישור המודיעיני את המשך שפיכות הדמים וההחזקה של אמצעי לחימה, עליה לתת את הדעת ואת הדין בנדון, אחרת נמשיך לספור את קורבנות הרצח. הטענה המרכזית היא כלפי הארגון שאמון על השמירה על הביטחון.

אלימות הנובעת בעיקר מנקמה או מכוחנות וטרור פלילי שמקורו ברצון לשלוט, בין שמקורה במישור האישי ובין שמדובר במישור הפלילי, היא חלק מהתרבות החשוכה והשגויה בחברה הערבית. זאת על אף שמרבית האזרחים הערבים הם לא רק נורמטיבים ומעוניינים לחיות בשקט ובשלווה, אלא גם מושפעים מתהליך של מערביזציה וישראליזציה. אותם האנשים, שהם אכן מיעוט ואולי השוליים של החברה, בהתנהגותם האלימה ובדרכי הטרור, מנסים להשתלט על האחר. האחר הוא הבן או הבת, השכן או החלש במשפחה ביישוב או באזור, ועד עצם היום הזה הם מצליחים.

העובדה שהאלימות בחברה הערבית מתעצמת מיום ליום, והגיעה לממדים המסכנים לא רק את החברה הערבית ולא רק את החברה היהודית אלא את ביטחון המדינה, צפה רק בשנים האחרונות. אולם האלימות שאינה רצח, או אינה פשע מאורגן, הפכה את חיי מרבית האזרחים הערבים לגיהינום יומיומי. יישובים רבים שבהם יש חיילים המשרתים בסדיר, "חוגגים" את חזרתם הביתה בצרורות ירי מנשק אוטומטי. כולם שומעים ורבים רואים, אך בוחרים להתעלם בשל חשש ופחד. כאן אני יכול להעיד בעצמי. השאלה המתבקשת היא: איפה צה"ל? אם בצה"ל מכירים ולא עושים - הדבר חמור, ואם לא מכירים - הדבר חמור שבעתיים. כאן מגיעים תפקידה ותפקודה של המשטרה ובמיוחד במישור המודיעיני: מדוע המשטרה מאפשרת תופעה כזו? ובהנחה שלמשטרה אין את המידע הנכון, אז איפה השב"כ, שמצליח בכל משימה ופעולה, ויכול להוציא כל כדור מכל מקום בכל יישוב, ערבי כיהודי?

נקודת השפל

הרצח משתולל בחברה הערבית. עד כה חייהם של יותר מ־90 בני אדם נגמרו. זו אינה אלא נקודת שפל, אולם איש מהאחראים - המדינה, ממשלות ישראל לדורותיהן, המנהיגות הערבית, ובמיוחד ראשי הרשויות והקברניטים השונים ברמה המקומית בכל יישוב - לא ראה את העתיד. אולי יש מי שבחר לטמון את הראש בחול "כל עוד שזה לא אצלו"?

האלימות בחברה הערבית היא האתגר האסטרטגי הגדול ביותר למדינת ישראל. לו זה היה אתגר ביטחוני, הדברים היו מטופלים בדרך אחרת, בדרך הקשה ביותר. כשקהילת המודיעין בישראל הרגישה סכנה מפעילות התנועה האסלאמית הצפונית, לא לקח לה זמן להמליץ לדרג הפוליטי על הוצאתה אל מחוץ לחוק ועל תוכנית פירוקה מכל מוסדותיה ונכסיה הכלכליים והתקשורתיים, ואף עצרה את ראשיה. האומנם התנועה האסלאמית הצפונית היא סכנה גדולה יותר מרצח של כ־1,600 אזרחים ערבים בשני העשורים האחרונים?! הכשל בנושא האלימות אינו רק מודיעיני אלה גם הנהגתי. המדינה התייחסה עד כה לחברה הערבית כאל "חצר אחורית", ואילו החברה עצמה אפשרה תופעות פסולות דוגמת השתלטות של גורמים מפוקפקים על המרחב הציבורי.

אל לערבים להיבחן כ"איום לאומי" גם אם ישראל היא מדינה יהודית. זו אינה סוגיה של זהות פוליטית או דתית - זו סוגיה של חיים ומוות

כשמדברים על הזנחה של עשרות שנים, יהיה מי שיעמוד על רגליו האחוריות ויטען כי הושקעו מיליארדים בחברה הערבית. התשובה ברורה וגלויה - נכון, הושקעו לא מעט משאבים בשני העשורים האחרונים, במיוחד אחרי אירועי אוקטובר ומסקנות ועדת החקירה הממלכתית, ועדת אור. אולם ההשקעה והפניית תשומת הלב היו ללא תוכנית סדורה, וקשה לסגור פערים ולטפל בבעיה בתקופה קצרה, גם אם משקיעים אין סוף משאבים. סגירת הפערים מחייבת תוכנית והשקעה רצינית לתקופה של 15 עד 20 שנה.

קשה בשלב הזה להיות אופטימי ולומר שסוגיית הפשיעה והאלימות תיגמר בקרוב. עד סוף השנה - ואני אומר זאת בצער רב - נחצה את מספר 100 הנרצחים. זו הסטטיסטיקה השנתית. אין זו בעיה נקודתית בלבד - אלא בעיה רוחבית, הקשורה בחינוך מגיל אפס, בצפיפות ובמניעת מאבק על קרקעות ומקומות מגורים. הסוגיה קשורה גם בניצול נכון של תקציבים ומשאבים ברשויות המקומיות, ובבעיות הקשורות באופן ישיר בשחיתויות, בנפוטיזם, בדמי חסות ובמי שמהלך אימים על החלשים ממנו. אלימות ושימוש בנשק בחברה מודרנית מתוקנת, השולטת ביד רמה בנתונים ובמידע על 22 מדינות ועל חצי מיליארד ערבים, לא אמורה להיות נפרדת מהשמירה על הביטחון הלאומי. וכן, גם הערבים הם חלק מהביטחון הלאומי, או לפחות אמורים להיות כך. אל להם להיבחן כ"איום לאומי" גם אם ישראל היא מדינה יהודית. זו אינה סוגיה של זהות פוליטית או דתית - זו סוגיה של חיים ומוות.