ניסיון של גבר לחייב את גרושתו להשיב לו תכשיטים ומתנות שהעניק לה במהלך נישואיהם הסתיים בדחיית תביעתו בבית הדין הרבני. הבעל טען כי האישה סירבה לקיים עמו יחסי אישות, גם בתקופת ההיריון, וכי היא זו שהובילה לפירוק הנישואים. לדבריו, יש להגדירה כ"מורדת" – מעמד הלכתי שלטענתו מצדיק את השבת המתנות שקיבלה ממנו ומבני משפחתו.
אלא שהדיינים לא השתכנעו מטענותיו. בפסק הדין נקבע כי לא הוכח שהאישה מרדה בבעלה, וכי גם אם היו מקרים שבהם סירבה לקיים יחסי אישות, אין בכך כשלעצמו כדי להוביל לקביעה כזו. נוסף על כך, התברר כי הבעל לא הציג ראיות ממשיות לכך שהתכשיטים שעליהם דרש פיצוי אכן נרכשו על ידו והוענקו לאישה.
בני הזוג התגרשו לאחר שנישואיהם עלו על שרטון. בעוד שהסוגיות הרכושיות ביניהם נדונו בבית המשפט לענייני משפחה, פנה הבעל לבית הדין הרבני בתביעה להשבת מתנות שלטענתו העניק לגרושתו במהלך הנישואים, לצד מתנות שקיבלה מבני משפחתו.
לטענתו, האישה הייתה האחראית הבלעדית לקרע בין השניים. בין היתר טען כי נמנעה מקיום יחסי אישות עמו גם במהלך ההיריון. עוד סיפר כי במשך תקופה ממושכת לא קיימו יחסים בשל מחלת מין, שלטענתו נדבק בה מאשתו. עם זאת, הדיינים הבהירו כי לא הוכח שמקור ההדבקה היה באישה, וכי גם אם טענתו הייתה מוכחת, אין בכך כשלעצמו כדי לבסס מרידה.
הבעל הוסיף כי הוא עצמו לא רצה בגירושים ואף ביקש לשקם את הנישואים ולשמור על שלום הבית. לדבריו, הסכים שלא לעמוד בדרכה של אשתו לאחר שהביעה את רצונה להתגרש.
מנגד, האישה הכחישה את הטענות נגדה, ובפרט את הטענה שנמנעה מקיום יחסי אישות במהלך ההיריון. היא גם טענה כי התכשיטים שהציג בעלה לשעבר כלל אינם מוכרים לה, וכי הוא לא הציג ראיות לכך שרכש אותם או העניק לה אותם. בנוסף, העלתה טענות בנוגע לסמכות בית הדין לדון בסוגיות הרכוש, שכבר נדונו בבית המשפט לענייני משפחה.
"סירוב במקרים בודדים אינו מרידה"
בפסק הדין בחנו הדיינים את טענות הבעל בנוגע להימנעות מיחסי אישות, והבהירו כי חלק ניכר מהתקופות שבהן לא התקיימו יחסים נבעו מנסיבות שאינן מעידות על מרידה. בין היתר התייחסו לתקופה שלאחר לידת בתם המשותפת, שבה קיימות מגבלות הלכתיות ולעיתים גם גופניות, וכן לתקופת ההיריון.
הדיינים קבעו כי גם אם היו מקרים בודדים שבהם האישה סירבה לקיים יחסי אישות ללא אילוץ מיוחד, אין בכך כדי להגדירה כמורדת. "גם אם נניח שהיו מקרים בודדים של סירוב ליחסי אישות שלא מחמת אילוצים כאלה או אחרים, בתקופת ההיריון או סמוך לאחר הלידה, סירוב במקרים בודדים, וודאי ללא התראות, אינו 'מרידה'", כתבו.
בהמשך מתחו הדיינים ביקורת על האופן שבו פירש הבעל את התנהגות אשתו, והעלו אפשרות כי התקשה להבין את מצוקתה. "ייתכן שהתקשה להבין לליבה של האישה ו'לראות אותה'", ציינו.
הם הוסיפו כי התרשמותם היא שהתנהלותו של הבעל התאפיינה בחוסר רגישות: "התרשמותנו היא כי התנהלותו של האיש התאפיינה בחוסר רגישות ובחוסר הבנה לליבה של האישה".
עם זאת, הדיינים לא הטילו על הבעל את מלוא האחריות לפירוק הנישואים. הם ציינו כי ייתכן שגם האישה הייתה אחראית לחלק מהאירועים שהובילו למשבר, אך לא ניתן לקבוע כי היא נושאת באחריות הבלעדית להידרדרות היחסים.
לא הוכיח שהתכשיטים בכלל ניתנו לה
גם בכל הנוגע לדרישה הכספית, התקשה הבעל לבסס את טענותיו. הוא טען כי חלק מהמתנות ניתנו לאישה על ידי בני משפחתו, ואחרות היו תכשיטים שרכש עבורה בעצמו.
אלא שהאישה הכחישה כי היא מכירה את התכשיטים שהוצגו בתביעה, והדיינים קבעו כי הבעל לא הציג ראיות ממשיות לכך שאכן רכש אותם, העניק אותם לגרושתו או שהם היו ברשותה בעת הגירושים.
אף שהאיש צירף צילומים של תכשיטים והערכת שווי, הדיינים קבעו: "לא הובאה כל ראיה ממשית שאכן ניתנו מתנות כאלה ושאכן קיימות הן או היו קיימות בעת גירושי הצדדים".
ביחס למתנות שהעניקו בני משפחתו של הבעל, ציינו הדיינים כי קיימת מחלוקת הלכתית בשאלה אם ניתן לחייב אישה להשיב מתנות שקיבלה מקרובי משפחתו של בעלה. עם זאת, בנסיבות המקרה לא נדרשו להכריע בסוגיה.
בסוגיית הסמכות לדון בהשבת המתנות התייחסו הדיינים גם לכך שההליכים הרכושיים בין בני הזוג התנהלו בבית המשפט לענייני משפחה, וכי הבעל עצמו הכיר בעבר בסמכותו לדון בענייני הרכוש.
בסופו של דבר דחה בית הדין הרבני את תביעת הבעל. הדיינים קבעו כי לא הוכח שהאישה מרדה בו, כי לא התקיימו התנאים ההלכתיים הנדרשים להכרזה עליה כמורדת, וכי ממילא לא הוכח שהתכשיטים והמתנות שעליהם הצביע אכן ניתנו לה באופן שמחייב את השבתם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו