צעירה שהלכה בשעת לילה ברחוב ברמת גן טענה כי נתין זר מסודן שחלף מולה נגע באזור איבר מינה ומיד לאחר מכן אחז בחזה שלה. היא צעקה, הוא ברח, והיא ואמה רדפו אחריו עד לתחנת דלק סמוכה, שם לטענתן התנצל וביקש שלא להזמין משטרה. אלא שהנאשם התעקש לאורך ההליך כי מדובר היה במגע מקרי בלבד, ובית משפט השלום בתל אביב זיכה אותו.
על פי כתב האישום בפורסם היום (שני), האירוע התרחש כאשר המתלוננת, בת 23, ואמה צעדו ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן. לטענת התביעה, הנאשם צעד מולן, וכשהתקרב לצעירה הושיט את ידו, שאחזה בטלפון נייד, ונגע באזור איבר מינה. מיד לאחר מכן, נטען, אחז בשתי ידיו בחזה שלה, "והכול לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני". המתלוננת צעקה והנאשם נמלט מהמקום. בעקבות המעשים יוחסה לו עבירת מעשה מגונה.
בעדותה סיפרה המתלוננת כי עוד בטרם חלף הנאשם על פניה חשה אי-נוחות והתקרבה לאמה. לדבריה, הוא נגע בה במהירות באזור איבר מינה ולאחר מכן "הרים את הידיים וחפן" את חזה. לאחר המגע, לטענתה, הסתובב לעברה וחייך, במה שתיארה כמעין "חיוך ניצחון". היא החלה לצעוק "הוא נגע בי", ואמה הצטרפה אליה למרדף. שני עוברי דרך שסייעו להן הרכיבו אותן על אופנועים, והן השיגו את הנאשם בתחנת דלק סמוכה. לטענת המתלוננת, שם אמר להן: "סליחה אמא, סליחה בת, אל תזמינו משטרה".
הנאשם, באמצעות עו"ד רמזי סקיס מטעם הסנגוריה הציבורית, כפר במעשה המגונה. גרסתו הייתה כי ידו, שאחזה בטלפון, פגעה במהלך הליכתו באזור אגנה או בחלקה העליון הפנימי של ירכה של המתלוננת, ללא כוונה מינית. הוא הכחיש כי נגע בחזה. לאורך חקירותיו ובעדותו טען הנאשם כי המגע התרחש כתוצאה מתנועת ידיו במהלך ההליכה, וכי היה מרוכז במוזיקה ששמע בטלפון. בית המשפט ציין כי עיון באמרותיו השונות מצביע על גרסה עקבית בנוגע ללב המחלוקת: מגע מקרי באזור סמוך למפשעה והכחשה של המגע בחזה.
התביעה ביקשה לייחס משקל גם להתנהגותו לאחר האירוע: החיוך שעליו העידה המתלוננת, הבריחה, ההתנצלות והבקשה שלא להזמין משטרה. אלא שבית המשפט מצא כי להתנהגות זו עשויים להיות גם הסברים אחרים. בנוגע לחיוך ציינה השופטת כי במהלך המשפט זו הייתה ארשת פניו של הנאשם, וכי גם אחד החוקרים אמר למתלוננת במהלך העימות: "הוא לא צוחק, הוא ככה, אני איתו שעה וחצי, ככה הפנים שלו".
גם לבריחה, להתנצלות ולבקשה שלא לערב את המשטרה לא העניק בית המשפט משמעות חד-משמעית. השופטת קבעה כי מנוסתו, על רקע תגובת המתלוננת ואמה ובהתחשב במעמדו בישראל, עשויה להיות מוסברת גם מטעמים אלה, וכך גם בקשתו שלא להזמין משטרה והתנצלותו. עם זאת, היא הדגישה כי בהחלט ניתן לראות בהתנהגות הזאת ראיה המחזקת את החשד לביצוע העבירה, אך משקלה אינו מכריע במידה המצדיקה הרשעה.
בהכרעת הדין התייחסה השופטת שלומית בן יצחק גם לקשיים בראיות התביעה. היא ציינה כי אמה של המתלוננת, שהייתה בסמוך אליה, לא ראתה את המגע עצמו. עוד עמדה על התפתחות מסוימת בתיאור מיקום המגע מצד המתלוננת, כאשר בשלב מאוחר יותר תיארה נגיעה באיבר המין עצמו ותנועה מלמטה למעלה. לצד זאת, קיבלה השופטת את האפשרות שהצעירה התקשתה לפרט במדויק את מיקום הפגיעה בשל בושה ואי-נעימות.
בית המשפט אף דחה את טענת ההגנה שלפיה המתלוננת ואמה שיקרו "שקר גס". השופטת כתבה כי התרשמה שהמתלוננת "מאמינה בצדקת דבריה", והדגישה כי היא התייצבה לחקירה ולעדות למרות הקשיים הכרוכים בכך. עם זאת, נקבע כי הצטברות הנתונים בתיק אינה מאפשרת לקבוע שאשמת הנאשם הוכחה מעבר לספק סביר.
בסופו של דבר קבעה השופטת כי אף שגרסת הנאשם מעוררת קשיים, אין די בכך להרשעה. "אילו היה מדובר במשפט אזרחי, שבו רמת ההוכחה הנדרשת היא מאזן ההסתברויות בלבד, היה מקום להעדיף את גרסתה של המתלוננת על פני גרסת הנאשם", כתבה. אלא שבהליך הפלילי נדרש רף גבוה בהרבה, ולדבריה, "הרף הראייתי הגבוה הנדרש לשם הרשעת אדם בפלילים לא נחצה". לפיכך זוכה הנאשם מהעבירה שיוחסה לו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו