טעות בזיהוי שהסתיימה בדם: שדד ודקר תושב תל אביב שישן ברכבו

טעות בזיהוי, עלתה לתושב תל אביב כשנתיים בכלא, לאחר שהיה משוכנע שאדם שהיה בסמוך לביתו, שדד אותו שלושה ימים קודם ובתגובה דקר אותו ושדד את רכבו. בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי מדובר באירוע אלים וחמור, אך התחשב גם ברקע החריג למעשה ובעובדה שהרכב הושאר בסמוך לביתו של המתלונן.

על פי כתב האישום המתוקן, בין הנאשם למתלונן, הייתה היכרות מוקדמת. שלושה ימים לפני האירוע הנאשם הגיש תלונה במסגרת תיק אחר וסיפר כי אדם מכפר שלם שדד אותו ונטל ממנו את אופניו החשמליים וכלי העבודה שלו, כשהוא סבור כי מדובר במתלונן. כעבור מספר ימים הבחין הנאשם במתלונן ישן במושב הנוסע הקדמי ברכב שחנה בסמוך לביתו. הנאשם הגיע למקום יחד עם אדם נוסף שזהותו אינה ידועה למאשימה. האחר פתח את דלת הנהג ואילו הנאשם פתח את הדלת האחורית ורכן לתוך הרכב.

בשלב זה החל הנאשם לדקור את המתלונן וגרם לו לחתך בגבו ובידו השמאלית. המתלונן יצא מהרכב וניסה להימלט, אולם האדם הנוסף נעמד בקדמת הרכב ומנע ממנו לעזוב את המקום. המתלונן ניסה לעקוף את הרכב מאחור, מעד ונפל. לאחר שקם ברח מהמקום כשהוא מדמם והשניים צועדים אחריו. הנאשם חזר לרכב, שלפי כתב האישום סבר כי הוא שייך למתלונן, נכנס למושב הנהג ונסע מהמקום. בהמשך החנה את הרכב בסמוך לביתו של המתלונן.

התביעה ביקשה מבית המשפט להתייחס בחומרה לאירוע. לטענתה, הפגיעה בביטחונו האישי של המתלונן משמעותית במיוחד מאחר שישן ברכב בזמן שהותקף ומדובר בשוד שבוצע בצוותא וכלל דקירה. התביעה הפנתה גם לעברו הפלילי של הנאשם ולמאסר מותנה בן שישה חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו. לצד זאת, היא ציינה כנסיבה מקלה את העובדה שהרכב הושאר בסמוך לביתו של המתלונן, אך טענה כי הדבר אינו מבטל את חומרת עבירת השוד וביקשה לגזור על הנאשם 30 חודשי מאסר ופיצוי למתלונן.

מנגד, הסנגורית טענה כי מדובר במקרה בעל נסיבות חריגות. לדבריה, הנאשם האמין כי המתלונן שדד אותו שלושה ימים קודם לכן ואף הגיש תלונה במשטרה. היא הדגישה כי השניים הכירו וכי הנאשם ידע היכן המתלונן מתגורר. עוד טענה כי הוא לקח אחריות וחסך מהמתלונן את הצורך להעיד והמתלונן שוחרר מחדר המיון ללא אשפוז.

הנאשם עצמו הביע צער וחרטה וביקש מבית המשפט להתחשב במצבו. הוא טען כי הוא אסיר משוחרר המנסה לבנות מחדש את חייו למען ילדו. הנאשם קיבל אחריות על מעורבותו באירוע, אך טען כי לא הוא שדקר. הוא ביקש שלא להישלח שוב למאסר, בין היתר משום שיש לו ילד קטן שאמו עומדת אף היא להיכנס למאסר והילד יישאר עם סבתו. 

השופט שמואל מלמד קבע כי האירוע פגע באופן משמעותי בביטחונו האישי ובשלמות גופו של המתלונן. "המתלונן הותקף באלימות קשה, הכוללת דקירה שגרמה לו לחתך בגב וביד השמאלית, בעודו ישן ברכבו", כתב השופט, והוסיף כי מדובר במקום "שאמור להוות מרחב בטוח ופרטי". לדבריו, הפגיעה הבלתי צפויה "מערערת את תחושת הביטחון הבסיסית של כל אדם".

בית המשפט קבע כי על פי כתב האישום שבו הודה, הנאשם עצמו דקר את המתלונן. "מעשה זה מעיד על רמה גבוהה של אלימות ואכזריות, וניצול מצבו הפגיע של המתלונן", כתב השופט. עוד נקבע כי חלקו של הנאשם היה פעיל ומרכזי הן באלימות, לרבות הדקירה, והן בנטילת הרכב. השופט ציין כי לצד הפגיעה שנגרמה בפועל, הנזק שעלול היה להיגרם, לרבות פגיעה חמורה יותר או מוות, היה משמעותי.

לצד חומרת המעשים, בית המשפט העניק משקל לרקע שקדם לאירוע. השופט התייחס לטענת הנאשם כי האמין שהמתלונן שדד אותו קודם לכן וכן לטענתו להטרדה מינית. הוא הבהיר כי טענות אלה "שנויות במחלוקת ולא הוכחו עד תום", אולם קבע כי עצם קיומה של האמונה בקרב הנאשם והעובדה שהדברים מצאו ביטוי בכתב האישום המתוקן מעניקים הקשר ייחודי למעשה. לדבריו, מדובר ברקע "המצביע על נקמה ולא על שוד אקראי", ולכן הוא מפחית במידת מה את מידת האשם. גם העובדה שהרכב הושאר בסמוך לביתו של המתלונן נלקחה בחשבון.

בית המשפט קבע כי עברו "מלמד על חוסר הרתעה מעונשים קודמים ועל דפוס עברייני". מנגד נשקלו הודאתו, נטילת האחריות, החיסכון בזמן השיפוטי, העובדה שחסך מהמתלונן את הצורך להעיד, נסיבותיו המשפחתיות והרקע הייחודי למעשה. בסופו של דבר גזר השופט על הנאשם 23 חודשי מאסר בפועל, קנס בסך 1,000 שקלים ופיצוי בסך 5,000 שקלים למתלונן.