דו"ח על השלכת קליפות גרעינים מחוץ לבית כנסת הסתיים בזיכוי מחמת הספק, לאחר שבית משפט קבע כי אף שהשוטרת שהעידה בתיק הייתה מהימנה, נותר ספק ממשי בשאלה אם זיהתה את האדם הנכון שפיצח גרעינים.
השופט ערן זלר מתח ביקורת על אופן הזיהוי שבוצע בדיעבד באמצעות תמונה במערכת המשטרתית, וקבע כי בנסיבות המקרה לא ניתן להרשיע מעבר לספק סביר.
על פי כתב האישום, שהוגש על ידי המשרד להגנת הסביבה ת"א, האירוע התרחש לפני כשנה סמוך לחצות כשהנאשם עמד בכניסה לבית הכנסת, פיצח גרעינים והשליך את הקליפות על הרצפה. בשל כך יוחסה לו עבירה של איסור לכלוך והשלכת פסולת לפי חוק שמירת הניקיון.
השופט אף העיר כי סעיף נוסף שיוחס לנאשם בכתב האישום כלל אינו רלוונטי למקרה, שכן הוא עוסק בהשלכת פסולת מתוך רכב, בניין או כלי שיט, בעוד שבמקרה זה לא נטענה כל אחת מהחלופות הללו.
התביעה התבססה בעיקר על עדותה של השוטרת שסיפרה כי הוזעקה למקום בעקבות דיווח על רעש מבית הכנסת. לדבריה, בזמן שהסבירה לאדם שעמד מחוץ למקום כי אסור להקים רעש בשעות הלילה, הוא "פיצח גרעינים מולי" ו"תוך כדי שאני מדברת איתו הוא פיצח גרעינים והוא זרק אותם על הרצפה".
היא העידה כי עמדה במרחק של כמטר עד מטר וחצי ממנו והסבירה כי האירוע לא תועד במצלמת הגוף שלה משום שסוללת המצלמה התרוקנה והיא הושארה בניידת לצורך טעינה.
בהמשך טענה כי זיהתה את אותו אדם בתוך בית הכנסת ולאחר מכן, כאשר הזינה את מספר תעודת הזהות במערכת המשטרתית, הופיעה תמונתו של הנאשם והיא זיהתה אותו כמי שביצע את העבירה. התביעה טענה בסיכומיה כי מדובר בעדות "ישירה, עקבית ומהימנה", וכי הוכח מעבר לספק סביר שהנאשם השליך את הקליפות.
הנאשם כפר במיוחס לו לאורך כל ההליך. הוא הודה כי נכח בבית הכנסת באותו ערב, אך הכחיש שפיצח גרעינים או השליך קליפות לרצפה. לדבריו, איש לא פנה אליו במהלך האירוע והוא כלל אינו יודע כיצד הגיעו פרטיו לידי הרשויות.
בסיכומיו טען כי אין כל תיעוד שמחזק את טענת הזיהוי, כי הפקח שהיה במקום לא ערך כל מזכר או דו"ח, כי אין דו"חות של שוטרים נוספים שנכחו בזירה וכי קיימים פערי זמנים בין השעה שבה נטען שבוצעה העבירה לבין השעות העולות מחומר הראיות. עוד טען כי תיעוד מצלמת הגוף חלקי ואינו תומך בגרסת התביעה.
השופט קבע כי אף שאין לו ספק ביושרתה ובכנותה של השוטרת, הקושי המרכזי נעוץ באמינות הזיהוי שביצעה. לאחר שצפה באופן מדוקדק בסרטון מצלמת הגוף, ציין כי לא ניתן לזהות בו את הנאשם, אין אינדיקציה לכך שהשוטרת מצביעה עליו בתוך בית הכנסת ואף לא נראה כי השוטרים מבקשים תעודות זהות מהנוכחים. לדבריו, "לא ניתן להצביע על הנאשם בתוך חבורת הגברים שהייתה בפנים, אין אינדיקציה בסרטון לכך שהשוטרת זיהתה אותו".
בהמשך ניתח השופט את אופן הזיהוי וקבע כי מדובר למעשה בזיהוי שנעשה בדיעבד על בסיס תמונה שעלתה במערכת המשטרתית לאחר הזנת מספר תעודת הזהות, ולא בזיהוי פרונטלי במקום.
הוא הדגיש כי "זיהוי הנאשם בשמו ותעודת הזהות שלו לא היה פרונטלי אלא נעשה בדיעבד, על בסיס תמונה של הנאשם ששמורה במערכת המשטרתית", וציין כי הזיהוי בוצע כשעה לאחר המפגש הקצר עם האדם שפיצח את הגרעינים. השופט הוסיף כי לא ניתן היה לדעת אילו תמונות נוספות הופיעו לפני השוטרת בעת הזיהוי, והאם היו אנשים נוספים בעלי מאפיינים דומים.
השופט הפנה גם לפסיקת בית המשפט העליון, שלפיה יש לנהוג בזהירות מיוחדת כאשר ההרשעה נשענת על זיהוי יחיד. הוא ציטט כי "זיהויו של אדם הוא מקור לא אכזב של טעויות", והבהיר כי במקרה זה אין בעיה במהימנותה האישית של השוטרת אלא באפשרות שנפלה טעות כנה בזיהוי.
לדבריו, "קיים קושי מסוים באמינות הזיהוי, עד כדי שמזדקר ספק מסוים אם אמנם הזיהוי של השוטרת דווקא את הנאשם היה מדויק". השופט הצביע גם על ליקויים נוספים בחקירה. לדבריו, לאחר שלטענת השוטרת זיהתה את הנאשם, ניתן היה לצפות כי תחזור לבית הכנסת, תמסור לו את הדו"ח ותבקש את תגובתו, אולם הדבר לא נעשה.
בנוסף, הפקח שהיה עד, לפי גרסת השוטרת, להשלכת הקליפות, לא ערך כל מזכר ולא הובאה כל עדות מטעמו שתתמוך בזיהוי. השופט קבע כי חסרונן של ראיות אלה מצטרף לקשיים האחרים ומחזק את הספק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו