הסכסוך סביב ג'פניקה מלמד - אלו סדרי העדיפויות של איתמר בן-גביר

גם היום (שני) הסכסוך האלים בין משפחות מוסלי וג'רושי נמשך. רימון אחד הושלך לעבר בית ברמת השרון, ורימון נוסף התפוצץ בשכונת כוכב הצפון בתל אביב - סמוך לביתו של אדם המוכר למשטרה שמקורב למשפחת ג'רושי.

בשבוע שעבר הושלך רימון לאותו יעד, אלא שאז, על פי המידע שנבדק במשטרה, האיש כלל לא היה בארץ. השבוע הוא כבר חזר מחו"ל, וביתו הותקף שוב באמצעות רימון. בנוסף, אתמול (ראשון) הושלך רימון נוסף בשכונת צהלה לעבר ביתו של אדם המוכר למשטרה.

במשטרה מנסים להפגין נחישות ולהתמודד עם הסכסוך, שמשפיע על פעילות חלק מסניפי ג’פניקה. במחוז תל אביב נעצר יוסי מוסלי, אך הוא שוחרר, ובמחוז מרכז נעצרו חשודים המזוהים עם משפחת ג'רושי. עם זאת, קשה להאמין כי מעצרים לבדם יביאו לסיום הסכסוך ושהמעצרים יימשכו זמן רב.

יש מקום אחד שבו דווקא שורר שקט יחסי: סניפי ג’פניקה. בעקבות אירועי האלימות, בלילות האחרונים ניידות משטרה מסיירות בסמוך לסניפים, בנוסף לכוחות משטרה וכוחות סמויים. המשטרה עושה הכול כדי למנוע את הפיגוע הפלילי הבא נגד הרשת. וזו בדיוק הנקודה שמעלה שאלה לא פשוטה.

אם המשטרה מסוגלת להציב אבטחה סביב עשרות סניפים של רשת מסעדות, מדוע היא אינה מצליחה להעניק תחושת ביטחון דומה לאזרחים בשכונות שבהן רימונים מתפוצצים בזה אחר זה?

כזכור, בעלי ג'פניקה ברק אברמוב, סיפר בראיון לחיים אתגר,  כי השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, שוחח עמו. לאחר מכן - בין אם יש קשר ישיר ובין אם לאו - הוצבה אבטחה סביב סניפי הרשת.

קשה שלא להיזכר בדברים שאמר בן גביר לאחר רצח הנער ימנו זלקה לפני מספר חודשים: "לצערי אי אפשר להציב שוטר בכל פיצרייה ובכל רחוב". מתברר שהמשפט הזה נכון רק בחלקו.

מסתבר כי כשמדובר ברשת מסעדות המזוהה עם אחת הדמויות המוכרות במדינה, פתאום יש ניידות, סיורים ואבטחה. לעומת זאת, כשמדובר בתושבי כוכב הצפון, שכונת צהלה, רמת השרון או כל שכונה אחרת שאליה מגיע רימון באמצע הלילה, הם בעיקר מקווים שהפיצוץ הבא לא יהיה ליד הבית שלהם.

ובאותו זמן ממש, סדר היום הציבורי של השר לביטחון לאומי עוסק ביוזמות כמו הצבת תנינים סמוך לבתי הכלא הביטחוניים. אפשר להתווכח אם מדובר ברעיון רציני, בהצהרה או במסר תקשורתי לקראת הבחירות, אבל קשה להתעלם מהפער: בזמן שהדיון הציבורי נסוב סביב תנינים, ברחובות ישראל ממשיכים להתפוצץ רימונים כמעט מדי לילה.

זו אינה ביקורת על השוטרים בשטח. הם עושים את המוטל עליהם, ולעיתים הרבה מעבר לכך. השאלה היא על סדרי העדיפויות שמכתיבה ההנהגה. האם המשאבים, הקשב והאנרגיה מופנים קודם כל למקומות שבהם נשקפת הסכנה המיידית ביותר לציבור?

אם יש מספיק כוח אדם לאבטח סניפי מסעדות, אולי הגיע הזמן לשאול מדוע אין מספיק כוח אדם כדי למנוע את הרימון הבא לפני שהוא נזרק? בסופו של דבר, מדינה לא נבחנת ביכולת שלה לאבטח מותג, אלא ביכולת להגן על אזרחיה.

וכרגע, נדמה שמי שמקבל את ההגנה הטובה ביותר הוא מי שכבר יש לו כוח, השפעה וטלפון ישיר לשר.