דו"ח רעש שנרשם בעקבות טענה כי אדם צעק ברחוב, הסתיים בזיכוי מוחלט לאחר ששופט בית משפט השלום, ערן זלר, קבע כי הראיות שהציגה המדינה אינן עומדות ברף הנדרש במשפט פלילי.
הנאשם קיבל דו"ח משוטר לאחר שלפני כשנה בשעות אחר הצהריים, צעק בשטח ציבורי, גרם לרעש והפריע למנוחת התושבים באזור. לאחר שהעדיף להישפט, המשרד להגנת הסביבה הגיש נגדו כתב אישום בגין עבירה של גרימת רעש בניגוד לחוק למניעת מפגעים ולתקנות למניעת רעש.
מטעם התביעה העיד השוטר שערך את הדו"ח, אולם במהלך עדותו הבהיר כי אינו זוכר כלל את האירוע. הוא אישר שכתב את הדו"ח, אך השיב פעם אחר פעם כי אינו זוכר כיצד תיעד את האירוע, כיצד זיהה את הנאשם, האם שמע את הרעש בעצמו ואף אם ייתכן שנפלה טעות בפרטי הזיהוי.
התביעה ביקשה להסתמך על הדו"ח שערך השוטר, בטענה שאין סיבה להניח כי תוכנו אינו מדויק.
מנגד, הנאשם כפר בכל המיוחס לו וטען כי "העובדות הנטענות לא היו ולא נבראו". לדבריו, מעולם לא פגש את השוטר, לא קיבל ממנו דו"ח ואין לו מושג על האירוע המתואר בכתב האישום. במהלך המשפט אף העלה אפשרות כי הדו"ח כלל לא נרשם לו, אלא לאדם אחר, והציג שאלות בנוגע לקיומו האפשרי של תיעוד ממצלמת גוף שלא הועבר לבית המשפט.
השופט ערן זלר קבע כי המאשימה לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש במשפט פלילי. לדבריו, הדו"ח שעליו ביקשה המדינה לבסס את הרשעת הנאשם "הוא קצר מאוד, לקוני, ואין בו כל פירוט נדרש הנוגע לעבירה ולנסיבות ביצועה". עוד נקבע כי הדו"ח אינו עומד בדרישות נוהל המשטרה לטיפול במטרדי רעש, שכן אין בו תיאור של נסיבות האירוע, אופן הפסקת העבירה, עוצמת הרעש, תיעוד הראיות או תיעוד השיח עם המעורבים באמצעות מצלמת גוף.
בהכרעת הדין הדגיש השופט כי "הדוח שכתב השוטר הוא כתב חידה", וכי "רחוק מאוד מליצור תשתית עובדתית ברורה, בוודאי לא כזו שניתן לבסס עליה הרשעה בדין פלילי". לנוכח מכלול הכשלים הראייתיים קבע השופט כי "המאשימה לא עמדה בנטל ההוכחה שלפתחה", ולפיכך הורה על זיכויו המלא של הנאשם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו