הילדה של כולנו: מה קרה לנאוה אלמלח?

“לאמא ואבא ולכל המשפחה. אני הולכת לטלי. אל תדאגו, אני אחזור הביתה. אני אוהבת אתכם מאוד".

את המילים האלו כתבה נאוה אלמלח (שהתקשורת שיבשה את שמה לאלימלך) בת ה-11 ביום שבת, 20 במרץ 1982, בפתק שהפך למילים האחרונות שרוב בני משפחתה יזכו לקבל ממנה אי פעם. היא יצאה לכיוון ביתה של טלי – בת גילה שגרה כמה מאות מטרים מבית הוריה בבת ים – ולאחר פגישה קצרה עם אחותה הגדולה אפרת, נעלמו עקבותיה.

תחילה המשפחה לא דאגה, עד שטלי, החברה, התקשרה לביתם ושאלה היכן נאוה, שלא הגיעה אליה. ההורים הבינו שמשהו קרה, התקשרו למשטרה והחלו לחפש את בת הזקונים הנעדרת. ביום ראשון בבוקר, 21 במרץ, הצטרפו שוטרי המחוז כולו לחיפושים, ואיתו גם תושבי האזור וילדים מבתי ספר סמוכים – אך לא השוטרים, לא המשפחה ולא המתנדבים הרבים מצאו לבסוף את הילדה.

שני חברים שיצאו לריצת בוקר על חוף הים בצפון תל אביב ב-29 במרץ, 8.5 ימים לאחר היעלמותה של נאוה, מצאו שקית ניילון קשורה בחוט. כאשר פתחו אותה גילו בפנים ראש של ילדה. לדברי הבלשים שחקרו את המקרה, זה היה המראה הקשה ביותר שנתקלו בו אי פעם.

הפתולוגים זיהו את נאוה, גם לפי פניה וגם לפי זוג עגילים שזוהו ע"י אחותה כאלה שענדה בזמן היעלמותה. הנתיחה הובילה למסקנה כי נאוה נרצחה ביום היעלמותה. שני חלקי גוף נוספים שלה נמצאו עטופים בנייר עיתון וארוזים בשקיות ניילון קשורות, בחופי צפון ת"א.

המקרה הוביל לבהלה אזורית, מאחר ואופן הגילוי העלה את החשש שמדובר ברוצח סדרתי. תושבים רבים בבת ים, חולון ואזורים נוספים אסרו על ילדיהם להסתובב לבד בחוץ במשך שנים לאחר מכן.

משטרת ישראל החליטה להקים צוות חקירה גדול במיוחד למקרה המזעזע – כ-40 שוטרים – אך זה לא עזר. העובדה שלא היה ידוע היכן התבצע הרצח, או אפילו באיזה אופן, הקשתה מאוד על מציאת קצה חוט.

ההנחה הראשונית הייתה שמדובר בפדופיל. החשוד הראשון שנחקר היה דוד לוי, תושב בת ים בעל עבר פלילי וסכסוך עם מכלוף אלמלח, אביה של נאוה, שפיטר אותו זמן קצר קודם לכן ממפעל הנעליים שלו. כלבים שהריחו את בגדיה של הילדה הובילו את השוטרים לביתו של לוי. השוטרים מצאו שם עשרות תמונות של קטינות, ביניהן גם נאוה, אך שום ראיה רלוונטית לרצח שלה. לוי הורשע בפדופיליה בלבד.

כחודשיים לאחר הרצח הגיעה לתחנת המשטרה בבת ים אישה שטענה כי ראתה את נאוה עולה לרכב, ותיארה את הנהג והרכב באופן מספק כדי לאפשר למשטרה למצוא את הגבר – מציל ותיק בחוף בת ים. רק למחרת המעצר התברר כי מדובר באישה שנהגה להגיע לתחנות משטרה ולספר סיפורים מומצאים.

חודש נוסף מאוחר יותר היו השוטרים כה נואשים, עד שפנו למתקשרת, שביצעה מעין סיאנס וטענה כי היא יכולה להצביע על הבית שבו בוצע הרצח. נסיעה מתסכלת איתה ברחובות בת ים, במהלכה שלחה את השוטרים לסיבובים ממושכים ללא יעד, הסתיימה בהחזרתה לביתה.

בינואר 1983 נעצר תושב עזה, שנחשד כי ביצע את הרצח על רקע לאומני. הוא שוחרר לאחר זמן קצר, לאחר שחקירתו לא העלתה דבר, אך הרמטכ"ל, רפאל ("רפול") איתן ז"ל, הצהיר כי הרצח בוצע על רקע לאומני כמבחן כניסה לארגון טרור. בכירים במשטרה הסתייגו מהדברים ואמרו כי אין כל יסוד לטענה.

כמעט 20 שנה מאוחר יותר נחשף בגלי צה"ל כי לאחר הצהרת רפול קיבל השב"כ מידע ממשת"פ, לפיו שותפו לתא בכלא הודה ברצח נאוה אלמלח. עם זאת, אותו שותף כבר שוחרר בינתיים מהכלא ליו"ש, וברח לירדן, שם חי עד מותו ב-2001, ולא נחקר מעולם על המקרה. עם זאת, בדיקות שנערכו העלו כי ביום היעלמותה של נאוה הוא עבד במכולת בשכונת מגוריה.

ביוני 1983, יותר משנה לאחר הרצח המזעזע, הודיעה המשטרה כי החקירה אינה מתקדמת, וצוות החקירה פורק (אם כי שני קצינים שהיו חברים בצוות אמרו ב-2019 כי הצוות פורק למעשה כמעט שנה קודם לכן).

מספר שנים לאחר מכן נעצרו חשודים נוספים ברצח: האחים עמוס ויהודה שלף נעצרו ב-1988, בעקבות תלונות על רכב סובארו שחג סביב השכונה לאחר הרצח. גרושתו של יהודה טענה כי התוודה בפניה על המעשה. חיפוש בביתו לא העלה ראיות, והחקירה לא הבשילה לכתב אישום.

בני המשפחה, מצידם, נהיו מאוד חשדניים כלפי כל הסובבים, עד כדי חשד בטלי, החברה בת ה-12 שבדרך אליה נעלמו עקבותיה של נאוה. עד היום הם מאמינים שהיא יודעת יותר משהיא מספרת. היא נחקרה במשטרה, אך ללא הועיל.

באוגוסט 2019 התיק נפתח מחדש וגופתה של נאוה הוצאה מקברה. משפחתה קיבלה את זוג העגילים שלה, אך לא שום מידע מעבר לכך. צו איסור פרסום הוטל על הנסיבות שהובילו לחקירה המחודשת, וכל מה שידוע הוא שהאחים שלף נחקרו פעם נוספת.

עד היום, 44 שנים אחרי, עדיין לא ידוע מה קרה לנאוה.