תועדה מכה את בן זוגה, פוגעת ברכוש ומנסה להסתיר את הצילומים - וזוכתה

שלושים שנה הם חיו יחד, גידלו ילדים, בנו בית. ואז, כשהכל התפרק, התקינו מצלמות. מה שהתחיל כניסיון להגן על עצמם הפך למלחמה עם תיעוד מתמיד, עד שהאישה התפרצה ותקפה את הבעל והסתירה את המצלמות.

המשטרה הגישה כתב אישום נגדה והשופט ערן זלר זיכה אותה וכתב בהחלטתו: "לא יכולתי שלא לחוש מבוכה מסוימת נוכח ההיחשפות לנעשה בתוך מבצר פרטיותה של הנאשמת".

הנאשמת והמתלונן, שהיו נשואים כ-30 שנה והורים לשלושה ילדים בוגרים, חיו פרודים אך עדיין התגוררו תחת קורת גג אחת. כתב האישום ייחס לנאשמת שלוש עבירות: הפרת הוראה חוקית, תקיפה סתם של בן זוג והיזק לרכוש במזיד.

על פי כתב האישום, לפני כשנתיים, כיסתה הנאשמת מצלמות אבטחה שהותקנו בבית, תוך הפרת צו של בית המשפט לענייני משפחה שהורה כי "המצלמות הקיימות במסדרון ובסלון תישארנה על כנן". כמו כן, הואשמה בתקיפת המתלונן בכך ש"דחפה אותו, הכתה אותו בכריות, וכן גרמה נזק לרכוש המתלונן בכך שקרעה אוזניות טלפון".

הנאשמת כפרה באישום. עורכת הדין טליה גולדשטיין מהסנגוריה הציבורית טענה כי המתלונן הציב את המצלמות "במקום בכוונת מכוון כדי לסייע בידו להגיש תלונה נגד הנאשמת", ואף ביצע "פרובוקציות מכוונות כדי שתפעל באופן שיאפשר לו להתלונן נגדה".

בנוגע לאלימות, טענה ההגנה כי "זריקת כרית על המתלונן היא מסוג הפעולות שאין להרשיע בהן בתקיפה אלא לזכות בגינה בשל זוטי דברים", מאחר ש"מדובר ברף אלימות נמוך במיוחד". לגבי קריעת האוזניות, טענה הנאשמת כי "לקחה את האוזניות והן נקרעו משום שהמתלונן משך אותן בחזרה".

המוקד הראייתי של המשפט היו ארבעה סרטונים שתועדו במצלמות הבית. השופט זלר קבע כי "ארבעת הסרטונים אשר הם ציר הראיות המרכזי שסביבו סובבות כל היתר". הסרטונים תיעדו אירועים מינואר עד מאי 2023, בהם נראית הנאשמת מתקרבת למתלונן, טופחת על ראשו, וכן זורקת כריות ומכסה את המצלמות. בסרטון אחד, כשהמתלונן אמר לנאשמת שיש לו "מישהי שלישית", היא תלשה מאוזנו אוזניית טלפון. בסרטון אחר, היא זרקה כריות על המתלונן ועל בנם. השופט ציין כי "הנאשמת לא חלקה על הדברים" שנראו בסרטונים.

השופט זלר קבע כי התמלאו כל תנאי הגנת זוטי דברים. מבחינת "טיב המעשה", נקבע כי "האלימות שהפעילה הנאשמת היא ברף נמוך ביותר. מדובר בסופו של דבר בזריקת כריות, מכה אחת לא חזקה ומכה נוספת שהיא למעשה מעין טפיחה". לגבי "נסיבות המעשה", השופט הדגיש את המצב הנפשי הקשה של הנאשמת: "30 שנות חייה המשותפים עם המתלונן באו לקצם; היא תחת מעמסה נפשית הן מהמצב החדש והן מהריבים הבלתי פוסקים, כאשר בבית מותקנות מצלמות שמתעדות את תנועותיה ולמתלונן גישה בזמן אמת לתיעוד זה".

נושא המצלמות זכה להתייחסות מיוחדת בפסק הדין. השופט ציין כי "מצלמות המתעדות כל העת את שמתרחש במטבח, בסלון הבית ובמסדרון חדר המגורים בביתו הפרטי של אדם יש בהן אלמנט ממשי וברור של פגיעה בפרטיות". הוא הוסיף: "כצופה אובייקטיבי מן הצד לא יכולתי שלא לחוש מבוכה מסוימת נוכח ההיחשפות לנעשה בתוך מבצר פרטיותה של הנאשמת".

השופט גם ציין כי גם המתלונן הפר את הצו השיפוטי: "גם המתלונן בדומה לנאשמת, הרגיש צורך להגן על פרטיותו ולכן הפר את אותו צו ממש", בכך שהחליף את המנעול למרות שנדרש להעביר מפתחות לנאשמת. בסיכום, קבע השופט כי "האינטרס הציבורי להרשיע את הנאשמת הוא לטעמי נמוך מאוד, וספק בכלל אם קיים". הוא הדגיש כי "מידת האנטי חברתיות הגלומה במעשיה היא נמוכה למדי. ההתפרצות האלימה הייתה מינורית ונקודתית ועל רקע תסכול וקושי".