התמונה של בקבוקי ויסקי על שולחן באירוח חגיגי לכבוד השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר בכפר דבוריה, הציתה את הרשת. "על מה בדיוק חוגגים?" שאלו בצדק אזרחים ערבים זועמים, כשהכעס על ביקורו של מי שהפך את ההסתה נגד הציבור הערבי לכלי פוליטי, רק הלך והתגבר.
הביקור הזה, עם חיוכים, לחיצות ידיים והבהרות מבוהלות מצד משתתפים בודדים, לא הצליח למחוק את התחושה הקשה: רגע פומבי של לגיטימציה לשר שלא לוקח אחריות על הכישלון שלו ושל משרדו במניעת רצח במגזר הערבי, אלא שוב: מפנה אצבע מאשימה דווקא כלפי הקורבנות.
עכשיו קחו צעד הצידה, אל חיבוק אחר – באמריקה. במהלך הופעה של קולדפליי במסצ'וסטס, מנכ"ל חברת אסטרונומר שתועד כשהוא חבוק עם קולגה לעבודה. הסרטון התפשט, הציבור זעם והוא לקח אחריות והתפטר. לא נהרג איש, לא הייתה עבירה פלילית – הייתה רק פגיעה באמון. והתגובה הייתה מיידית.
שם הבינו: מנהיגות אמיתית לא נמדדת רק בחוק אלא באחריות ציבורית. ואצלנו? אנשים נרצחים, הפשיעה משתוללת, המשטרה חסרת אונים והשר מחייך לתמונות וממשיך להסית. בישראל, כשיש סערה: מחליפים את הדובר, לא את השר.
לאחרונה חזרתי ממשלחת לימודית של משרד החוץ האמריקאי שחשפה אותי למשהו שלא ציפיתי לו: דרכים מעשיות לבניית אמון בין משטרה לקהילות מיעוטים. במקום לחזור עם תיאוריות אקדמיות, חזרתי עם כלים קונקרטיים שיכולים לשנות את המציאות בישראל – אם רק נבחר ליישם אותם.
בעיר מסה שבאריזונה פגשתי את סמל מרטינז, שוטר עם ותק של 15 שנה, שסיפר לי דבר פשוט אך מהפכני: "כדי לפתור בעיה – אתה קודם כול בונה יחסים." במקום לחלק דוחות על פנסים שבורים – המשטרה שם מחלקת שוברים לתיקון בחינם. במקום לעצור בני נוער על עבירות קלות – הם מופנים לתוכניות העצמה קהילתיות.
הנתונים מדברים בעד עצמם: בעיר היו 14 מקרי רצח בשנת 2024 – וכולם פוענחו. ירידה של 23% בפשיעה אלימה בשלוש שנים. ירידה של 40% בתלונות נגד השוטרים.
זה לא קסם – זו מדיניות מחושבת של בניית אמון שלב אחר שלב. אף אחד לא טוען שהמצב בארצות הברית מושלם – רחוק מכך. אבל דבר אחד היה קשה להתעלם ממנו: מה שקורה בשכונות מיעוטים לא נתפס כ"בעיה של אחרים" – אלא כאתגר של החברה כולה.
לא ניסים. מדיניות. ואצלנו? במקום מדיניות יש פרובוקציות ובמקום פתרונות יש האשמות.
האלימות בחברה הערבית מוצגת שוב ושוב כ"בעיה מגזרית" ולא כאתגר לאומי. זו לא עובדה – זו בחירה פוליטית. ובינתיים, מנהיגים ערבים שרוצים להיאבק באלימות שותקים מפחד.
עיתונאים מאוימים, חברי מועצות נאלמים, אנשי חינוך ואפילו דת – מרגישים שהם מהלכים על חבל דק.
ואיפה המדינה? לא מגנה, לא מחזקת, לא משתפת פעולה.
צעירה אחת אמרה לי: "אני רוצה להנהיג. אני יודעת איך. אני פשוט לא יודעת אם אחיה מספיק זמן בשביל זה". זה לב הבעיה. יש לנו דור מוכשר של מנהיגות ומנהיגים אבל אין להם גב.
וכשמדינה מוותרת על מיליון וחצי אזרחים, כשהיא שותקת מול הפחד – היא לא רק נכשלת. היא מועלת בתפקידה.
יש פתרונות. יש דוגמאות מהעולם. מה שחסר זו החלטה: לראות בחברה הערבית שותפה. לא אויב. לא בעיה. שותפה.
החברה הערבית לא מבקשת רחמים. היא דורשת אחריות. הגיע הזמן שנפסיק למנות את ההרוגים ונתחיל לבנות מציאות אחרת.
הכותב הוא מנהל מחלקת המנהיגות בגבעת חביבה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו